האם תלמידים בכיתות קטנות יותר מגיעים להישגים גבוהים יותר בלימודים?

הורים רוצים שהכיתות במערכת החינוך בישראל יהיו קטנות יותר, אך מחקרים מראים כי אין קשר מובהק בין גודל הכיתה כשלעצמו להישגים בלימודים

סיום שנת הלימודים הנוכחית ותכנון שנת הלימודים הבאה הן הזדמנות טובה לדון בסוגיות חשובות במדיניות החינוך. למעשה, באותה תקופה לפני שנים אחדות הורים ותלמידים בישראל יצאו לרחובות במסגרת הפגנות שכונו "מחאת הסרדינים", כדי למחות על הצפיפות הגדולה המאפיינת את הכיתות בישראל.

כחלק מהמחאה, הורים מכל רחבי הארץ שלחו קופסאות סרדינים אל משרדו של שר החינוך נפתלי בנט, כדי להמחיש את טענתם כי התלמידים נדחסים בתוך כיתות הלימוד כשם שהסרדינים נדחסים לתוך קופסת שימורים.

טענותיהם נתמכו בנתונים בין-לאומיים על הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים. מבין 34 מדינות שהשתתפו במחקר של ה-OECD דורגה ישראל במקום החמישי בהקשר של גודל הכיתה – ממוצע של 27 תלמידים בכיתה בבית ספר יסודי ו-32 תלמידים בכיתה בחטיבת הביניים. בד בבד, מבדיקת הישגיהם של תלמידים ישראלים בני 15 במבחני פיז"ה הבין-לאומיים (PISA) במתמטיקה, בקריאה ובמדעים, עולה כי התלמידים הישראלים נוטים להישגים נמוכים בשלושת התחומים שנבדקו.

הנחתם של הורים ומורים כי צמצום מספר התלמידים בכיתה יוביל לשיפור בהישגי התלמידים אינה תופעה  חדשה, וגם לא ייחודית לישראל. אולם החוקרים רעות שפריר, יוסי שביט וכרמל בלנק מצאו לאחרונה כי כשמבודדים את גודל הכיתה מגורמים אחרים שעשויים להשפיע על הישגי התלמידים – דוגמת רמת ההשכלה של ההורים והישגים קודמים בלימודים – לא נמצא קשר מובהק בין גודל הכיתה להישגים בכיתה ח'.

הקושי העיקרי בניסיון להבין את השפעת גודל הכיתה על הישגי התלמידים הוא שלעתים קרובות ההצבה לכיתות אינה אקראית, אלא משקפת שיקולים חינוכיים שיטתיים שהם כשלעצמם עשויים להשפיע על הישגי התלמיד. למשל, תלמידים שהישגיהם נמוכים באופן יחסי מוצבים פעמים רבות בכיתות קטנות מלכתחילה, בתקווה שבמסגרת כזאת יגיעו להישגים טובים יותר.

במחקר, שהתפרסם בדו"ח השנתי של מרכז טאוב, נותחו הישגי התלמידים שהשתתפו בבחינות המיצ"ב בשפה (עברית) ב-2006 וב-2009, וכן נתוני רקע של אותם תלמידים. בבדיקה ראשונית החוקרים מצאו דווקא קשר חיובי בין גודל הכיתה להישגים, כלומר, הישגי תלמידים הלומדים בכיתות גדולות הם לכאורה גבוהים יותר מאלו של תלמידים בכיתות קטנות.

ואולם, כאשר פיקחו על רמת ההשכלה של ההורים ועל הישגים קודמים, מצאו החוקרים כי הקשר בין גודל הכיתה לבין ההישגים אינו מובהק סטטיסטית בשום כיוון. במודל זה נמצא כי המנבא החזק ביותר של הציון בבחינת המיצ"ב של התלמיד בעברית בכיתה ח' הוא הציון של אותו תלמיד עצמו בבחינת המיצב בכיתה ה' – כלומר הישגים קודמים.

מחקרים קודמים במדינות אחרות הראו כי מיעוטים אתניים ובני שכבות חברתיות-כלכליות נמוכות נוטים יותר מאחרים להפיק תועלת מכיתות קטנות. החוקרים בחנו את ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על ההישגים משתנה בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, ובין תלמידים חזקים לחלשים בישראל. ואולם ההשערה לא אומתה: בשום קבוצה לא נמצא קשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב להזכיר שתי הסתייגויות עיקריות מהנתונים הללו. ראשית, הנתונים נכונים לגבי תלמידי כיתות ח' בלבד, וייתכן שלו היו נבדקים תלמידים בכיתות א', למשל, התוצאות היו אחרות. שנית, גם אם הציונים אינם מושפעים מגודל הכיתה, חוויית הלמידה עשויה בהחלט להשתנות בהתאם למספר התלמידים, ועשויה להיות לכך חשיבות לא פחותה מההשלכות האקדמיות.

כמו כן, כיתות קטנות יכולות לאפשר שימוש בשיטות הוראה שעשויות לסייע לתלמידים להצליח – למשל, הוראה פרטנית או הוראה בקבוצות קטנות – אבל לא ברור אם מורים שעובדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את היתרונות הפוטנציאליים שכיתות כאלו מזמנות. אם המורים נוקטים שיטות הוראה דומות לאלו המקובלות בדרך כלל בכיתות גדולות, הם עשויים לבטל את היתרון הגלום בכיתות הקטנות.