ממה נובעים פערי השכר בין גברים לנשים?

הדס פוקס היא חוקרת במרכז טאוב, המסיימת בימים אלו תואר שני בכלכלה במסלול המחקרי המשותף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. לאחרונה פרסמה מחקר המנתח לעומק את פערי השכר המגדריים בישראל, ועל כן ביקשתי ממנה לכתוב רשומה לבלוג על הנושא. דיון בפערים מגדריים לרוב גורר המון אמוציות וטריגרים רגשיים, ואני מאמין שגישה מעט יותר רציונלית, מעט יותר מבוססת-נתונים ופחות מתלהמת, כפי שמייצגת פוקס כאן, יכולה להזריק לתוכו מנה גדושה של שפיות.

יום האישה הבין-לאומי 2017 מאחורינו, והדיון הנצחי על פערי השכר בין גברים לנשים מסרב לדעוך. כותרות בעיתונים (וחברות כנסת לא מעטות) מדברות על פערי שכר מגדריים של עשרות אחוזים ומלינות על אפליה, ומנגד פוסטים של ליברטריאנים מסבירים שאין שום אפליה, והכל נובע מההבדלים המובנים והבלתי-ניתנים-לערעור בין גברים לנשים. אם עוד לא מיציתם לגמרי את הנושא, באדיבותו של אורי כץ אסקור כאן בקצרה את עיקרי הממצאים שעלו ממחקר שפרסמתי בנושא לאחרונה, במסגרת דוח מצב המדינה 2016 של מרכז טאוב.

לזכותם של המתדיינים הנצחיים ייאמר שהנתונים אכן עשויים לבלבל במבט שטחי. פער השכר הגולמי בין נשים לגברים נמצא במגמת ירידה עם השנים אך הוא עדיין גדול, ועמד על 32% בשנת 2015 – נתון גבוה לכל הדעות. אבל התמונה כמובן מורכבת יותר, היות שיש עשרות גורמים שעשויים להשפיע על רמת השכר של עובד. במחקר ניסיתי להביא בחשבון כמה שיותר גורמים כאלו, ולבדוק מה חלקם בקביעת פער השכר הכולל בין גברים לנשים. הכלי ששימש לכך הוא פירוק Oaxaca (הסבר למיטיבי לכת – הפירוק בודק איזה חלק מפער השכר נובע מהבדלים בתכונות בין נשים לגברים ואיזה חלק נובע מהבדלים במקדמי הרגרסיה). הפירוק גילה שרוב פער השכר (71%) מוסבר בגורמים פשוטים וקלים לזיהוי, שיפורטו מיד. ומה עם האפליה? אולי היא קיימת במקומות מסוימים ובאופן נקודתי, אבל היא בוודאי לא יכולה להיות הסבר עיקרי לפער השכר הגדול בין המינים.

הגורם המשמעותי ביותר בפער הוא ההבדלים בשעות העבודה: מעל 50% מפער השכר הכולל נובע מכך שנשים עובדות פחות שעות מגברים, ועקב כך גם מרוויחות פחות (ראו תרשים). זה נכון כמעט בכל תחום ובכל תפקיד – היקף המשרה הממוצע של נשים קטן יותר. ייתכן שלקוראי העמוד המידע הזה נשמע טריוויאלי, אבל מפתיע לגלות בכמה מהמחקרים והכתבות על פערי שכר מגדריים אין התייחסות למספר שעות העבודה ולהיקף המשרה.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר הוא ההבדל במשלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים (באמידה הנוכחית הוא הסביר 14% מהפער). ככלל, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר. בפרט, אחוז גבוה מהנשים מועסקות במקצועות חינוכיים ואחוז גבוה מהגברים מועסקים במקצועות טכנולוגיים –  והמצב הזה לא השתנה כמעט ב-15 השנים האחרונות. יתרה מכך, גם בקרב סטודנטים (העובדים של מחר) לא רואים שינוי משמעותי. יש עלייה יפה בשיעור הסטודנטיות למשפטים ולרפואה, אבל נשים הן עדיין הרוב הגדול מבין הסטודנטיות לחינוך, ומיעוט מבין הסטודנטים למדעי המחשב. בחוגים להנדסה דווקא הייתה עלייה בשיעור הנשים ב-20 השנים האחרונות, אבל המספרים עדיין נמוכים מאוד: רק 27% מהסטודנטים בחוגים האלה הם נשים, ורובן לומדות בחוגים שנחשבים יוקרתיים פחות – הנדסת מזון וביו-טכנולוגיה, למשל – ולא בחוגים שמובילים למקצועות עתירי שכר, כמו הנדסת מחשבים וחשמל.

אם כן, שני גורמים בלבד – שעות העבודה ומשלח היד – מסבירים חלק גדול מאוד מהפער, אבל גם אחרי שמנטרלים את השפעתם נשים משתכרות בממוצע 13% פחות מגברים. האם כאן טמון הרמז לאפליה? לא בהכרח. למרות כל המשתנים שהובאו בחשבון בפירוק הקודם, עניין מהותי אחד עדיין לא נבדק: היכולות האישיות של העובד. מטבע הדברים קשה מאוד למדוד תכונות אישיות, אבל ציוני בגרות ופסיכומטרי – למרות כל הבעייתיות הגלומה בהם – עשויים לשקף במידה מסוימת את התאמתו של העובד לדרישות בשוק העבודה. לפיכך, במחקר נערכה בדיקה נוספת שכללה את כל המשתנים הדמוגרפיים של העובדים שנכללו בבדיקה הקודמת וגם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי שלהם (לפי בסיס נתונים ייחודי שבנה הלמ"ס. חשוב לציין שבשל מגבלות הנתונים ההשוואה נערכה עבור אקדמאים בגילי 31–29 בלבד).

באמידה הזו התקבלו כמה תוצאות מעניינות (המוצגות בתרשים למטה). ראשית, בקרב גילאים אלו פער השכר נמוך יותר מאשר בכלל האוכלוסייה (30%). שנית, הגורמים הנצפים שהובאו בחשבון הסבירו 78% מהפער. בניגוד לתוצאות בקרב כלל האוכלוסייה, בקרב אקדמאים לתחום התעסוקה היה המשקל הגבוה ביותר בקביעת הפער: 56% (גם מפני שאקדמאיות רבות יותר מועסקות במשרה מלאה). כישורי העובדים שנוספו למשוואה – ובעיקר רמת הלימודים במתמטיקה והציון הכמותי בפסיכומטרי – הסבירו עוד 13% מהפער.

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלה לגבי הגורמים לפערי השכר?

מצד אחד, כאמור, הפירוק מוכיח שרוב פער השכר נובע מגורמים מוסברים וידועים, בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם. האמידה שכללה את מלוא הנתונים שהובאו בחשבון במחקר – ניסיון, היקף משרה, משלח יד, לאום וציוני בגרות ופסיכומטרי – הותירה פער שכר בלתי-מוסבר של 6% בלבד, ובהחלט ייתכן שלו היו עומדים לרשותי נתונים נוספים (למשל מקצוע ברמת פירוט גבוהה יותר או דרגה ניהולית) הפער היה קטן אף יותר.

מצד אחר, אפליה ישירה היא אינה הבעיה האפשרית היחידה בשוק העבודה. אמנם אנחנו נכנסים כאן לשטח אפור והרבה פחות מדיד, אבל אסתכן ואומר כי לא בטוח שהשוני העצום בהיקפי המשרה של גברים ושל נשים נובע תמיד מבחירה חופשית. לא מעט מחקרים (וגם חוכמת ההמונים) מגלים שמרבית הזוגות בישראל חיים בבתים בלתי שוויוניים בעליל, בעיקר בתחום הטיפול בילדים. שעות העבודה הארוכות בישראל, וכן הנורמות החברתיות לגבי התפקידים המגדריים במשק הבית, בוודאי לא מסייעים לזוגות שמעוניינים בחלוקה מאוזנת יותר. הפיכתן של הנשים לשרות הפנים באופן כמעט בלעדי מכתיבה לא רק את שעות העבודה שלהן, אלא גם את המקצועות שהן בוחרות – ותחום ההוראה הוא ככל הנראה הדוגמה המוחשית ביותר לכך.

חסידי תאוריית הפערים המובנים בין המינים בוודאי יאמרו כעת שהנטייה למקצועות טיפוליים והומניים, וגם הנטייה לרצות להיות בסביבה למען הילדים, היא חלק מטבען של נשים. אחרים (ואחרות) יאמרו שיש גורמים סביבתיים המעורבים בעניין. כך או כך, כשמביטים על מערכת היחסים בין נשים למתמטיקה, מתגלה תמונה עגומה רבת שנים של אי-משיכה הדדית. ככלל, נשים מצליחות יותר מגברים  ברוב מדדי ההשכלה, מהיסודי ועד האוניברסיטה: ציוני המיצ"ב של ילדות גבוהים יותר בממוצע, הן זכאיות לתעודת בגרות בשיעורים גבוהים יותר, וציוני הבגרות שלהן גבוהים יותר במרבית התחומים. אולם כל אלו מתבטלים כשמדובר במקצועות ריאליים בכלל, ובמתמטיקה בפרט. בכיתה ה' הישגי הבנים והבנות במתמטיקה דומים מאוד, אבל עד התיכון נפתח ביניהם פער. כשאותן תלמידות הופכות לנערות הן נרתעות מלימודי מדעים כמגמה מורחבת ומלימודי מתמטיקה ברמת חמש יחידות – וכשהן כבר לומדות ברמה הזו, הן מצליחות פחות; זה כמעט המקצוע היחיד שבו הציון הממוצע בחמש יחידות של נשים נמוך משל גברים. בפסיכומטרי התמונה דומה: אמנם ציוני הגברים גבוהים מציוני הנשים בכל המקצועות, אך הפער בחלק הכמותי משמעותי יותר. בשנים האחרונות יש תכניות שנועדו לעודד נשים ללימודים מדעיים, אבל רובן מתמקדות בנערות בתיכון, וככל הנראה זה שלב מאוחר מדי.

אין דרך לשלול את ההנחה שנשים פחות מתחברות למקצועות ריאליים, אבל לי אישית אין ספק שמדובר גם בהשפעות חברתיות שמרחיקות נשים מהמקצועות האלה. כל אישה בעלת נטייה ריאלית מחזיקה בסיפורים משלה על מי שניסו לדכא את הנטייה הזו. במקרה שלי אחת המחנכות בתיכון לא התביישה לספר לאבא שלי שבעלה הפיזיקאי אמר לה שבנות לא צריכות ללמוד פיזיקה. אבא שלי גיחך והמשיך הלאה, אבל אני בטוחה שיש הורים ובנות שלקחו אותה יותר ברצינות.

לסיכום: השאלה אם בכלל אפשר וצריך להגיע לשוויון מלא היא שאלה של תפיסת עולם. באופן אישי אני חושבת שכל עוד לא יביאו ילדים לעולם ברחם מלאכותי, רוב הנשים ירצו להיות מעורבות בגידול הילדים יותר מאשר גברים. אבל המחקר חידד עבורי עניין חשוב: אף על פי שלא ניכרת בשוק העבודה אפליית שכר, בהחלט ניכר בו קיטוב. כאשר שוק העבודה אינו גמיש ומאלץ את העובדים (גברים ונשים כאחד) לבחור בין מקצוע רווחי לחיי משפחה, וכאשר מעודדים ילדות ונשים להתמקד במקצועות הומניים, הבחירה החופשית נפגעת קשות – וכך גם השוויון בשוק העבודה. ייתכן מאוד שגם אם המחסומים יוסרו הבחירות המגדריות ייוותרו שונות, ועקב כך עדיין יתקיימו פערי שכר. באופן אישי בחרתי לעבוד בתחום שהמשכורת בו נמוכה ביחס לשכר שיכולתי להרוויח במקצועות אחרים בתחום לימודיי (מדעי המחשב וכלכלה), וכך אני תורמת במו ידיי להגדלת פער השכר המגדרי. יש דברים שיותר חשובים לי ממשכורת, וכנראה אני לא היחידה. עם זאת, צריך לחתור למצב שבו אנשים בוחרים את המשרות שמתאימות להם לפי משאלות לב ויכולות, ולא בגלל הסללה חברתית לתחום כזה או אחר.

הדס פוקס היא חוקרת במרכז טאוב. הטקסט פורסם כטקסט אורח בבלוג "דעת מיעוט" בעיתון "הארץ"