על העדפה מתקנת ועל כוחו של מעמד הביניים

אף שהדרישות שמעלים ההורים מוצדקות וחשובות, שני המאבקים מצביעים גם על הבעייתיות שבהגדרת העדפה מתקנת בחינוך ועל כוחו הרב של מעמד הביניים, לעומת חולשתם של המעמדות הנמוכים.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-8 ביוני הכריזו שר החינוך בנט ושר האוצר כחלון שלאחר מאמצים רבים הושג הסכם להעסקת עוזרת גננת שנייה בגנים לילדים בני 3-4. לפי ההסכם, המימון יינתן באופן דיפרנציאלי, כלומר השתתפותן של רשויות מקומיות חלשות מבחינה חברתית-כלכלית במימון העסקת הסייעות תהיה נמוכה יותר מהשתתפות הרשויות המקומיות המבוססות.

מבחינות רבות אלו בשורות טובות. המהלך שהוכרז עליו נוגע לקרוב לשליש מילדי הגנים (על פי הודעת משרד החינוך מדובר ב-4,600 גני טרום חובה מתוך למעלה מ-16,000), והחל מהשנה הבאה הם יזכו לכך שבגן תהיה עוד דמות בוגרת שתוכל לחלוק בעול העבודה הקשה. זהו ללא ספק צעד חשוב בכיוון של שיפור השירות בגני הילדים, ויש לברך על כך. אך האם יש כאן העדפה מתקנת? זאת כבר שאלה אחרת.

מצב שבו אוכלוסיות חזקות ואוכלוסיות חלשות נהנות מאותה רמת שירות הוא בלתי שוויוני בעליל, וזו הסיבה לצורך בהעדפה מתקנת. העדפה מתקנת מתקיימת כאשר אוכלוסיות מרקע חברתי-כלכלי חלש נהנות מעדיפות על אוכלוסיות מרקע מבוסס, בין שהעדיפות מתבטאת בשירותים חינוכיים נגישים יותר ובין שהשירותים הניתנים להם רבים וטובים יותר. בצעד הנוכחי של משרד החינוך אין שום התקדמות בשני ההיבטים הללו.

אמנם המימון של משרד החינוך לתשלום לסייעת הנוספת יהיה גבוה יותר ברשויות החלשות, אולם רמת השירות שתינתן לילדים בגנים הללו – למשל מספר הילדים בגן, מספר העובדות, ציוד או גודל הגן – תישאר דומה לרמה בגנים ברשויות המבוססות יותר. זהו כמובן צעד בכיוון הנכון, אך הוא איננו יוצר העדפה מתקנת. העדפה כזו הייתה מושגת אם היו קובעים למשל שמספר הילדים המקסימלי בגני ילדים ביישובים חלשים – או כאלה המשרתים אוכלוסיות חלשות – יהיה 25 ולא 30, או שילדים בגנים המשרתים אוכלוסיות חלשות יפעלו עד 16:00 במקום עד 13:30, או שהגננות העובדות בגנים אלה יהיו בעלות יותר ותק והשכלה.

בהקשר זה כדאי לשים לב לנקודה שאיש לא דיבר עליה: לפני ההחלטה על יישום חוק לימוד חובה לכלל גילאי 4–3 כל הילדים ביישובים החלשים היו זכאים לפטור משכר לימוד, ורובם גם ניצלו זכות זאת – משמע, הגנים היו צפופים גם אז. אולם אז אף אחד לא זעק על כך. כנראה ילדים מרקע חברתי-כלכלי חלש צריכים להגיד תודה על עצם הזכות לפטור משכר לימוד, והם אמורים לדרוש פחות תשומת לב מצוות הגן, להסתפק בסייעת אחת להיגמל מחיתולים בגיל מוקדם יותר. אחרת איך אפשר להבין את העובדה שהארץ לא זעקה על היעדר סייעת שנייה בגנים לגילאי 4–3 ביישובים מעוטי יכולת?

נקודה בעייתית נוספת, העלולה להיראות קטנונית אך היא חשובה, היא אי הדיוק במסירת הנתונים. השר בנט אמר במסיבת העיתונים כך:

"היום שמים את הילדים במרכז. כבר בשנת הלימודים הבאה תהיה סייעת נוספת בגילים 4-3 ותקציב אישי לכל גננת. אנו משקיעים כמעט חצי מיליארד שקלים בילדים האלה כי אלה הן השנים הקריטיות […] אנחנו גם נשקיע יותר, ובמיוחד, בחלשים. ילד בן 3 בישראל יקבל את אותה הזדמנות אם הוא גר בהרצליה, בנהריה או ברהט. במדינת ישראל איכות החינוך של ילד לא תיקבע לפי תלוש המשכורת של הוריו".

הודעה זו מלאה באי דיוקים:

א.    לא כל הילדים יזכו לסייעת נוספת, רק ילדים הנמצאים היום בגנים שיש בהם מעל 30 ילדים.

ב.     לא "ישקיעו יותר בילדים החלשים". הילדים החלשים יקבלו בדיוק את אותו הדבר שמקבלים הילדים החזקים, והסיוע יינתן לרשויות החלשות עצמן. כמו כן, כדאי לזכור שעד ליוזמה החדשה משרד החינוך תקצב את מלוא עלות הסייעת הראשונה,. והיום העלות הנוספת תתחלק באופן דיפרנציאלי בין משרד החינוך לרשות המקומית.

ג.       "ילד בן 3 יקבל את אותה ההזדמנות אם הוא גר בהרצליה, נהריה או ברהט. איכות החינוך לא תיקבע לפי תלוש המשכורת של הוריו". גם קודם לכן ילד למשפחה ענייה מרהט קיבל את אותה ההזדמנות, ולמעשה בעבר הוא אפילו נהנה מנגישות גבוהה לחינוך בגן, מפני שמימון גני טרום חובה ניתן רק לילדי הרשויות החלשות.

בשולי הדברים, השר כחלון אמר באותה מסיבת עיתונאים ש-400,000 ילדים ייהנו מהתוכנית החדשה. המספר הנכון הוא לא יותר מ-160,000 (לפי חישוב של 35 ילדים ב- 4,600 גנים).

כל אי הדיוקים הללו יוצרים תמונה כוזבת שלפיה השינוי עתיד להיטיב מאוד עם השכבות החלשות, בעוד שכאמור השינוי מבורך, אך אינו מקדם העדפה מתקנת.

המאבק השני המתחולל כיום במערכת החינוך הוא "מחאת הסרדינים". ללא ספק יש צדק והיגיון בדרישה שמשרד החינוך יעמוד בהתחייבות להוריד את הרף המקסימלי למספר הילדים בכיתה ל-32, שהגיעה בעקבות שביתת המורים הגדולה. כיתות גדולות אכן מקשות מאוד על המורים ועל התלמידים כאחד. הצרה היא שמימוש ההתחייבות הזו יקר מאוד ודורש תוספת של מורים רבים למערכת, מהלך העשוי לפגוע באיכות כוח האדם במקצוע ההוראה – כל זאת בשעה שמרבית המחקרים שעסקו בסוגיית מספר התלמידים בכיתה לא הצביעו על תועלת מוכחת לכיתה קטנה מבחינת ההישגים הלימודיים, למעט בכיתות הנמוכות ובאוכלוסיות תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. למרות זאת, "מחאת הסרדינים" בולטת במיוחד ביישובים המאופיינים ברמה חברתית-כלכלית גבוהה, ובחינוך היהודי הממלכתי – ואין בכך פלא, היות שהם יהיו הנהנים העיקריים מיישום ההתחייבות.

בבדיקה ראשונית נמצא שלמרות כל מה שנעשה עד כה לצמצום מספר התלמידים בכיתה, המאמצים (למעט במגזר הערבי) נשאו פרי במידה מצומצמת בלבד. לאור זאת, ולאור הגידול באוכלוסיית התלמידים, מהלך להשלמת ההתחייבות יחייב תוספת מורים ותקציבים בהיקף דומה לסכום הראשוני שנדרש להנעת המהלך. חישוב ראשוני לגמרי, לפי בדיקה שערכנו, לשם הערכת מספר הכיתות שיידרשו לצורך יישום ההחלטה להפחית את הרף העליון של מספר התלמידים בכיתה, יהיה צורך בכ-650 כיתות נוספות בכל שכבה. המשמעות של מספר זה היא שיהיה צורך  תוספת בסדר גודל של 5,000 עד 6,000 כיתות חדשות אם היישום יהיה בכיתות א'-ט', ושל כ-4,000 כיתות אם מדובר בכיתות א'-ו'. גם אם אפשר יהיה להסתמך במידת מה על כיתות קיימות שיש בהן מקום לתלמידים נוספים, יהיה צורך בבניית 3,000 כיתות לפחות. העלות הנוכחית של בנייה כזו היא כ-2.5 מיליארד שקלים. כמו כן, אם לא ישונו כללי הקצאת השעות ומבנה ההעסקה של המורים, תידרש תוספת של למעלה מ-10,000 מורים, בעלות של לפחות 1.5 מיליארד שקלים. כל זאת אינו כולל את עלות ההכשרה של המורות החדשות, ואת שאר התוספות שיידרשו להחזקת הכיתות הנוספות.

אין שום אפשרות לבצע את המהלך לקראת השנה הבאה, גם אם משרדי החינוך והאוצר יהיו משוכנעים בצורך לעשות זאת ויקציבו לכך את התקציבים הדרושים – ונכונות כזאת לא נראית. למרות זאת "מחאת הסרדינים", שהחלה ביישובים המבוססים והתרחבה לכל הארץ, זוכה להד תקשורתי רחב וחיובי. היות שכאמור עיקר ההשפעה של הקטנת הכיתות צפויה להתבטא בחינוך הממלכתי וביישובים מבוססים יחסית, היענות גורפת לתביעה לצמצם את מספר התלמידים בכיתות עלולה לבוא על חשבון צרכים חשובים אחרים, כגון צמצום הפערים הלימודיים והחברתיים וחיזוק השכבות החלשות יותר. בהחלט חומר למחשבה.