האם ישראל היא המדינה המפותחת הצפופה ביותר?

05.06.2023

לכבוד יום איכות הסביבה העולמי 2023 ולכבוד השקת היוזמה למחקר ומדיניות סביבה ובריאות במרכז טאוב בחרנו לדון בכמה תפיסות נפוצות בעניין צפיפות האוכלוסין בישראל.

בהרצאה שנשא לפני כמה חודשים נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, באחד ממשרדי הממשלה הוא נשאל אם ישראל היא המדינה בעלת צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר בעולם, או לפחות הגבוהה ביותר בקרב המדינות המפותחות.

התשובה לשתי השאלות האלה שלילית. מתוך 215 המדינות והטריטוריות המוכרות באו"ם, ישראל אינה נמנית אפילו עם עשרים המדינות הצפופות ביותר (היא מדורגת במקום ה-24). לאמיתו של דבר, אפילו בניכוי מקאו ומונקו, שצפיפות האוכלוסין בכל אחת מהן גבוהה פי 40 ויותר מזו שבישראל, רמת הצפיפות בסינגפור (שמתפארת בשטחים פתוחים גדולים בלב האי) גבוהה פי 18, ובמלטה ובאיים המלדיביים – שתי מדינות שישראלים רבים אוהבים לבקר בהן – הרמה גבוהה פי 4. בדרום קוריאה ובהולנד – שגם אליהן ישראלים נושאים את עיניהם בהערצה – צפיפות האוכלוסין גבוהה ביותר מ-20% מזו שבישראל, ועל פי קצב גידול האוכלוסייה במדינות הללו ישראל צפויה להדביק אותן באמצע שנות השלושים של המאה.

צפיפות גבוהה רק במרכז? לא בהכרח, ולא רק בישראל

יהיו בוודאי מי שיאמרו שההשוואה אינה הוגנת, משום שרוב אוכלוסיית ישראל דחוסה במרכז המדינה. הטענה הזאת נכונה חלקית בלבד – רק בדרומה של ישראל יש אזורים גדולים שאינם מאוכלסים. חשוב מכך, היא מתעלמת מהבדלים בצפיפות האוכלוסין באזורים שונים במדינות אחרות. איור 1 ממפה דפוסי התיישבות בישראל ובחלקים משכנותיה בעזרת נתונים של GHSL.[1] השטחים האדומים מציינים צפיפות אוכלוסין גבוהה, השטחים הצהובים מציינים צפיפות אוכלוסין נמוכה יותר והשאר מציינים שטחים דלילי אוכלוסין. בישראל אכן יש לא מעט שטחים שצבועים באדום, הגדול שבהם באזור תל אביב. אבל להוציא את קפריסין, נראה שיש ריכוזים דומים גם במדינות שכנות. הריכוזים בקהיר נראים גדולים במיוחד, אף שצפיפות האוכלוסין במצרים ככלל נמוכה בהרבה מזו שבישראל.

למעשה, התמקדות בנתונים ברמת העיר ובזחילה עירונית מראה שערי ישראל הן גם קטנות יותר וגם פחות צפופות מערים רבות אחרות שאנחנו מתפעלים מהן ואוהבים לבקר בהן. תרשים 2, שמשווה את צפיפות האוכלוסין וגודל השטחים העירוניים בשלושת האזורים העירוניים הגדולים ביותר בישראל, בכמה ערים מרכזיות במדינות שכנות ובמדינות אחרות בעלות הכנסות גבוהות, ממחיש זאת היטב. צפיפות האוכלוסין בשטחים העירוניים העיקריים של ישראל קטנה בהרבה מהצפיפות ברוב המרכזים העירוניים אצל השכנות שלנו (קהיר, ביירות, עמאן) או מזו שבסיאול או בניו יורק: בשנת 2020 עמדה צפיפות האוכלוסין בעיר ניו יורק על 11,243 נפש לקמ"ר לעומת 4,952 נפש לקמ"ר בגוש דן – פי 2.3. במנהטן היו 28,900 נפש לקמ"ר.

צפיפות האוכלוסין בערי ישראל קטנה גם מזו שבפריז, במדריד ובאתונה. גם כאשר צפיפותן של הערים בישראל דומה לזו שבערים אירופיות אחרות – צפיפות האוכלוסין בגוש דן דומה לצפיפות בלונדון רבתי והצפיפות בירושלים דומה לזו שבפריז – שתי "הערים הגלובליות" הללו מתפרשׂות

על פני שטחים גדולים הרבה יותר. המטרופולין של סיאול גדול אף יותר – אוכלוסייתה גדולה פי 14 מזו של ירושלים והשטח שהיא מתפרשת עליו גדול פי 9. מכל זה עולה שלאנשים שגרים במרכזי הערים הללו קשה יותר להימלט מהצפיפות; אם הם רוצים לבלות בשטח פתוח שאינו פארק עירוני עליהם לנסוע לשם כך זמן רב בשטחים בנויים בצפיפות גבוהה יחסית לישראל.

צפיפות האוכלוסין הגבוהה, שהולכת וגדלה, מורגשת בעומסי התנועה

השורה התחתונה היא שצפיפות האוכלוסין בישראל גבוהה מהצפיפות בכמעט 90% מהמדינות, והיא הולכת וגדלה. פירוש הדבר שבתוך שלושים שנה רמת הצפיפות בערים הגדולות בישראל תדמה לרמה באירופה פחות מאשר היום; היא תהיה דומה לרמה בניו יורק, בסיאול ובאיסטנבול יותר מאשר לזו שברומא או בברלין. מלבד ערים גדולות וצפופות, יהיו לנו גם די הרבה ערים צפופות קטנות יותר.

לתהליך זה יתרונות מוכרים. צפיפות היא דבר טוב כשהיא מנוהלת היטב: לתושבי ערים יש בדרך כלל נגישות טובה יותר לשירותי בריאות ולמגוון מזונות, ובכלל זה מזון בריא, לטווח גדול יותר של משרות ההולמות את כישוריהם, לתחבורה ציבורית נוחה ומשתלמת, ולעוד אלמנטים רבים של נוחות, בין השאר לאזורים מוגנים ולפארקים. האתגר הוא לוודא שתושבי המרכזים העירוניים אכן נהנים מכל אלו ולהימנע מכמה מן החסרונות האפשריים של צפיפות גבוהה, בייחוד בהקשר של אוכלוסייה שגדלה במהירות, עלייה נמשכת במידות החום, איי חום עירוניים וגידול בעושר ובצריכה.

במונחים של מדיניות ציבורית יש דבר אחד שמשפיע על כולנו וצריך לעורר בנו דאגה: גודש תנועה. מצד אחד בישראל מספר כלי הרכב לנפש נמוך יחסית (אך גדל בהתמדה) בהשוואה למספרם במדינות אחרות ב-OECD – ב-2017 היה מספר כלי הרכב לנפש בפינלנד, ביוון, באיטליה ובארצות הברית גדול יותר מפי שניים ממספרם בישראל. מצד שני, השימוש בתחבורה ציבורית בישראל יחסית מועט, וצפיפות התנועה של מכוניות נוסעים בישראל גבוהה פי שלושה מן הממוצע ב-OECD – גבוהה פי 2.5 מהולנד, שצפיפות האוכלוסין בה גבוהה יותר. עלות גודש התנועה לכלכלה עומדת על כ-2% מהתמ"ג, כפול מן העלות הממוצעת במדינות ה-OECD, ויש לו גם עלות חיצונית של עוד 2% מהתמ"ג, הקשורה בעיקר לנזקים שגורמות פליטות גזי חממה לבריאות ולמערכת האקולוגית.

בקרב חוקרים יש הטוענים כי לנוכח הגידול הנמשך באוכלוסייה והעלייה בעושר יגדל אורך הכבישים בישראל עד שנת 2050 ב-30%. ואולם בהנחה שיימשך השימוש האינטנסיבי ברכב פרטי – ואין סיבה להניח אחרת – אפילו תוספת זו לא תפתור את בעיית הגודש. עוד חשוב לציין כי אף שהשימוש ברכב חשמלי רצוי מבחינת הזיהום, הוא לא ישפר את מצב הגודש. למעשה המעבר המסיבי לשימוש במכוניות חשמליות עלול להחמיר את המצב דווקא, משום שעלות החזקתן הזולה מפחיתה עוד יותר את התמריץ של אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית.

אחרי הכול, ייתכן שצפיפות האוכלוסין בישראל איננה משהו שיש לחשוש ממנו. בעזרת השקעה הולמת בתחבורה ציבורית ובפארקים והגנה על השטחים הפתוחים סביב ערינו ניתן להתגבר על התופעות השליליות שצפיפות האוכלוסין נושאת עימה. אנחנו יכולים לקבל השראה מערים כמו סינגפור, סיאול, מנהטן ופריז – ערים צפופות שעדיין מספקות לתושביהן איכות חיים מצוינת.

——-

[1] ה-Global Human Settlement Layer, הקשור לנציבות האירופית, הוא אחד האגרנים העולמיים העיקריים שמספקים תמונות לוויין ברזולוציה גבוהה, נתוני מִפקד ומידע גיאוגרפי פתוח.