דוח מצב המדינה 2015

לדוח המלא לחצו כאן
כשאתם מצטטים את מרכז טאוב אנא קשרו לאתר: www.taubcenter.org.il/he

הדוח השנתי של מרכז טאוב המתפרסם היום (רביעי) מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2015 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז 13 מחקרים בתחומי תעסוקה, פריון עבודה, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. עורכי הדוח הם פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופ' חבר לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, חוקר בכיר וראש תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב. 

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2015":

מקצועות בסיכון: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

(שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב

• כ-40% מהתעסוקה בישראל היא במקצועות שנמצאים בסיכון גבוה לעבור תהליך מחשוב בשני העשורים הקרובים. מגמה זו דומה למתרחש במדינות מתקדמות בעולם. בארה"ב ובגרמניה, למשל, שיעור התעסוקה בסיכון גבוה אף יותר: 47% ו-49%, בהתאמה.
• המחקר שנערך במרכז טאוב מבוסס על מודל שמקטלג את כלל המקצועות לפי רמת הסיכון שלהם להפוך לממוחשבים בעתיד. המקצועות הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר למחשוב מאופיינים בפעולות חזרתיות וטכניות, למשל ניהול חשבונות והזנת נתונים. לעומת זאת, מקצועות בסיכון נמוך דורשים כישורים כמו יצירתיות, אינטליגנציה חברתית, תפיסה מורכבת ויכולת משא מתן. על פי הניתוח, מקצועות כמו כלכלנים, היסטוריונים ונהגי אוטובוס נמצאים בסבירות בינונית למחשוב, ומקצועות כמו רופאים, עובדים סוציאליים, כוריאוגרפים ופסיכולוגים מוגדרים בסיכון נמוך.
• רבים מהמועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב שייכים לקבוצות הפגיעות ביותר באוכלוסייה: חסרי השכלה אקדמית, בעלי שכר שעתי נמוך ומועסקים צעירים. הקבוצה שנמצאת בסיכון הגבוה ביותר היא גברים לא-יהודים. 52% משעות העבודה של המועסקים בקבוצה זו הם במקצועות תעשייה ובינוי – משלח יד שמרבית המקצועות בו נמצאים בסיכון גבוה למחשוב. ב-2011 היו 59% משעות העבודה של גילאי 24–15 במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק שואלת: "במה יעסקו צעירים בעוד עשרים שנה, לאחר שהמקצועות שהם מועסקים בהם כיום יהפכו לממוחשבים"?
• בשני העשורים האחרונים כבר ניכרה השפעתו של תהליך המחשוב, ונרשמה ירידה של 9% בחלקן היחסי של שעות העבודה בסיכון גבוה מסך שעות העבודה במשק באותן שנים. כך למשל, בין 1995 ל-2011 ירד ב-38% שיעור התעסוקה היחסי של מסגרים, פחחים, נפחים ורתכים. כמו כן, נמצא כי חל מעבר נרחב של עובדים ללא השכלה אקדמית למקצועות בתחום השירותים (בדומה למגמה בארה"ב).
• על פי המחקר של מרכז טאוב, ההיערכות הנדרשת לשוק העבודה המשתנה יכולה לכלול כמה צעדים, וביניהם: הרחבת השימוש בכלי ההכשרות המקצועיות ומיקודן, כך שיותאמו לאפיונים הרלוונטיים של הנפלטים משוק העבודה ועם זאת יהיו מוכוונות לשוק העבודה העתידי; עדכון שוטף של תכניות הלימוד הקיימות; והקמת גוף ממשלתי שירכז את הטיפול בנושא ויעבוד עם מוסדות הכשרה, מוסדות אקדמאיים, בתי ספר ועוד.

יוקר המחיה בישראל בהשוואה בין-לאומית

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

• המחקר שנערך במרכז טאוב מתמודד עם השאלה "האם יקר לחיות בישראל", ומחזק את התחושה הרווחת שהציתה תנועות מחאה בשנים האחרונות. במחקר נעשה ניסיון ראשון לבחון את רמת המחירים בישראל ביחס לעולם לאורך 25 השנים האחרונות, תוך כדי נטרול השפעות שער החליפין.
• מחירי הצריכה בישראל גבוהים בהשוואה למרבית המדינות המפותחות כאשר מביאים בחשבון את ההכנסה לנפש בישראל. הפרק מראה כי תוצאה זו עקבית לפחות מאז תחילת שנות התשעים, ואינה ביטוי אך ורק של השקל החזק בשנים האחרונות.
• בהשוואה הבין-לאומית שערך חוקר מרכז טאוב גלעד ברנד נמצא שלמרות התנודתיות בשער החליפין, רק ב-4 מתוך 25 השנים האחרונות היו מחירי הצריכה בישראל סמוכים לרמה התואמת את ההכנסה לנפש, וביתר השנים היו גבוהים יותר. תוצאה זו ייחודית כמעט רק לישראל, וניתן לראות בה ראיה תומכת לכך שמחירי הצריכה בישראל גבוהים יחסית ליתר המדינות המפותחות זה שנים רבות, כאשר מביאים בחשבון שרמת ההכנסה במדינה נמוכה יחסית.
• בבחינת רמת המחירים לפי רכיבי הצריכה השונים ניכרת עליית מחירים מהירה בענף המזון, לצד עלייה תואמת בשולי הרווח בענף. ככל הנראה העלייה בשולי הרווח נובעת משינויים במבנה השוק, שהביאו לירידת התחרות בתחום, לצד מיעוט הייבוא בענף. לעומת זאת, בקטגוריות מוצרי הצריכה שנחשפו לייבוא במהלך שנות התשעים, כגון ביגוד והנעלה, נרשמה ירידת מחירים משמעותית. ממצאים אלו, ויתר העדויות המחקריות הקיימות, מדגישים את החשיבות בהשלמת חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת התחרות, הפחתת מחירים ושיפור רווחת הצרכן בישראל.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

• שיעור הסטודנטים מבין גילאי 34–18 עלה מ-9% בשנת 1995 ל-15% בשנת 2011. עיקר הגידול הוא של סטודנטים במכללות אקדמיות. בעשור האחרון מספרם של הסטודנטים באוניברסיטאות נמצא במגמת ירידה, ונכון ל-2014 עומד על 65,000 סטודנטים (לעומת 96,000 במכללות). הנתונים מראים שבשנים האחרונות חלה האטה בגידול בשיעור הסטודנטים שנרשמים למוסדות להשכלה גבוהה.
• חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס מצאה כי בקרב הצעירים נשים משכילות יותר מגברים. שיעור האקדמאים בקרב גילאי 34–31 גבוה יותר בקרב נשים, הן באוכלוסייה היהודית (49% אצל הנשים לעומת 42% אצל הגברים) והן באוכלוסייה הערבית (21% בקרב הנשים לעומת 18% בקרב הגברים).
• במקביל לדחיית גיל הלימודים, צעירים משתלבים בשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מבעבר, במיוחד גברים. שיעור התעסוקה של גילאי 22–18 ירד מ-31% ב-1995 ל-28% ב-2010, ושיעור הגברים בגילאים אלו שאינם עובדים או לומדים לתואר אקדמי עלה מ-76% ל-81% עבור יהודים, ומ-35% ל-42% עבור ערבים.
• בין השנים 2011–1995 חלה עלייה בשיעור הסטודנטים היהודים המועסקים, וכיום עומד מספרם על 65% מכלל הסטודנטים. מעל 55% מהסטודנטים היהודים המועסקים עובדים במשרות חלקיות בשלוש השנים הראשונות ללימודיהם, וחלק גדול מהם מועסקים בענפי המכירות והשירותים. נראה אפוא שלפחות בשנים הראשונות ללימודיהם הם כמעט אינם צוברים ניסיון תעסוקתי רלוונטי שיעזור להם בקריירה העתידית, אלא עובדים כדי להתפרנס.
• גילאי 34–31 משתלבים בשוק העבודה בשיעורים קרובים לאוכלוסייה מבוגרת יותר, ומועסקים באחוזי משרה דומים. עם זאת, חלה ירידה בגובה השכר הריאלי לשעה של גילאים אלו בשנים 2011–2004. ירידה זו מוסברת, בין היתר, בירידה בוותק של אקדמאים צעירים בשוק העבודה עקב דחיית גיל הלימודים, בריבוי הפונים להשכלה אקדמית ובגידול בשיעור העובדים בענפי השירותים.
• משנת 2005 חלה עלייה בשיעור גילאי 28–22 אשר מתגוררים עם הוריהם.העלייה עשויה לנבוע, בין היתר, מדחיית גיל הנישואים, אולם היא ניכרת גם בבדיקה עבור רווקים בלבד באותן שנים. ניתן להניח, אם כן, שהשיעור הגבוה יותר של צעירים המתגוררים בבית ההורים קשור בעליית מחיר הדירות ובהשתלבות מאוחרת בשוק העבודה.

• בין השנים 2014–2003 צנח שיעור הזוגות הנשואים בגילי 30–25 הגרים בדירה בבעלותם ב-19 נקודות אחוז, ועמד על 44% בלבד. ירידה זו משתלבת עם דחיית מועד תחילת הלימודים והחלה לפני עליית מחירי הדיור. באותן שנים שיעור הזוגות הנשואים בגילי 34–31 הגרים בדירה בבעלותם ירד בשיעור של 12 נקודות אחוז, ועמד על 60%. במקרה זה מרבית הירידה חלה לאחר תחילת עליית מחירי הדיור.

הגורמים להתרחבות פערי הפריון בין ישראל ל-OECD: השוואה ענפית רב-שנתית

איתן רגב וגלעד ברנד (חוקרים במרכז טאוב)

• בעשורים האחרונים התרחב פער הפריון בין ה-OECD לישראל. המחקר של מרכז טאוב מגלה כי במגזר העסקי חמישה ענפים גדולים אחראים לכ-81% מסך התרחבות הפער. הבולט שבהם הוא המסחר הסיטוני, שתרם 30% להתרחבות פער הפריון, אף שחלקו היחסי מסך שעות העבודה במגזר העסקי הוא רק 8.6%. ענפים נוספים שתרומתם להתרחבות פער הפריון הייתה גדולה באופן בלתי פרופורציונלי לחלקם בתעסוקה הם תקשורת ודואר, מזון, תעשיית מוצרי מתכת וענף הדפוס וההוצאה לאור.
• חוקרי מרכז טאוב רגב וברנד מצאו כי גורם משמעותי ביכולתן של תעשיות ישראליות לצמצם את פערי הפריון מול ה-OECD הוא מידת החשיפה של הענף לייבוא מתחרה, כנראה בשל הצורך להתייעל מול תחרות מוגברת מחו"ל. בענפים שבהם הייתה חשיפה מועטה לתחרות מחו"ל התרחבו פערי הפריון מול ה-OECD.
• ענפי השירותים הבלתי סחירים (כלומר הענפים הפועלים רק בשוק המקומי) הם הגורמים העיקריים לקיומו של פער הפריון מול ה-OECD ולהתרחבותו במשך השנים. עובדה זו עשויה להעיד על ליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, כגון ריכוזיות יתר, ועל חסמים מבניים ורגולטוריים, שפוגעים בתחרות ובכך מאטים את קצב צמיחת הפריון – ואת העלייה ברמת החיים הכללית.
• הבדלים במספר שעות העבודה הממוצע לעובד יכולים להסביר לכל היותר כמחצית מן הפער בפריון לשעת עבודה, אך אינם מסבירים את התרחבות הפער בשני העשורים האחרונים. גם הבדלים בהרכב הענפי, כלומר בחלקם היחסי של הענפים השונים בישראל לעומת ה-OECD, אינם מסבירים את התרחבות הפער – ואפילו מקטינים אותו במקצת, בעיקר בשל כך שמגזרי היי-טק ופיננסים (שהפריון בהם גבוה) מהווים חלק גדול יותר במגזר העסקי בישראל מאשרבמדינות הOECD.

שוק עבודה דואלי: מגמות בפריון, בשכר ובהון האנושי בענפי המשק

גלעד ברנד ואיתן רגב (חוקרים במרכז טאוב)

• המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד נמצאים ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות, שפריון העבודה בהם גבוה ועולה במהירות. מנגד ניצב יתר המגזר העסקי, המתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. הפריון של כ-65–60 אחוז מהמגזר העסקי נותר בסמוך לרמות ששררו במהלך שנות התשעים למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות במהלך תקופה זו – תופעה חריגה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.
• הגידול בפערי הפריון בתוך המגזר העסקי שופך אור על מגמות שונות שהתהוו בשוק העבודה החל משנות התשעים, ובהן גידול באי השוויון בהכנסות וקיפאון בשכר הריאלי הממוצע.
• המגזר הכולל את ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות שונה מאוד מיתר המגזר העסקי לא רק ברמת הפריון, אלא גם בתכונות העובדים בהם ובתשואה להשכלה עבור העובדים. סיכוייו של עובד בעל השכלה תיכונית ומטה להיות מועסק בענפים בפריון ובשכר גבוה ירדו ב-14%. סיכוייו של עובד בעל השכלה אקדמית להימצא בענפים אלו עלו ב-15%.
• במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים, הקשר בין שכר העובדים בענפים בפריון גבוה לענפים בפריון נמוך נחלש לאורך זמן. עד ראשית שנות האלפיים היו אמנם הבדלי שכר בין ענפים ברמות פריון שונות, אולם היה מתאם כמעט מלא בין התפתחות השכר בענפים אלו. בשנים מאוחרות יותר המתאם כמעט נעלם. בדיקה אמפירית מגלה שהעמקת ההבדלים בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בענפים ברמות פריון שונות להתפתח באופן שונה.
• חוקרי מרכז טאוב ברנד ורגב מצאו כי הפתרון להתרחבות הפערים נעוץ בגיוון הרכבו של הייצוא הישראלי, וביצירת מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים. שימוש בכלים אלו יחשוף חלקים רחבים יותר בשוק העבודה לתעסוקה בחברות מייצאות שנוהגות לשלם שכר גבוה יותר, והפריון בהן עולה לאורך זמן. צעדים בכיוון זה יוכלו להביא ללחצי שכר גם בענפים שמוכרים בעיקר לשוק המקומי ומתאפיינים בפריון נמוך, יעודדו תהליכי התייעלות ויביאו לצמצום פערים בשוק העבודה.

עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

• שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות כלכליות (הכנסות ברוטו מעבודה, הון ופנסיות פרטיות) מציבים את ישראל קרוב לממוצע ה-OECD. לעומת זאת, השיעורים לפי הכנסות פנויות (לאחר תשלומי רווחה ובניכוי מסים ישירים) הם מהגבוהים בעולם המערבי. נתונים אלו מושפעים מהמבנה הדמוגרפי בכל מדינה, ובפרט ממשקלה של האוכלוסייה המבוגרת, לצד הבדלים במערכות הרווחה.
• חוקר מרכז טאוב חיים בלייך מצא כי כאשר מתמקדים במשקי בית שבראשם עומד מפרנס בגילאי 59 ומטה, ממדי העוני ואי השוויון בישראל רחבים ביותר ביחס למדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות וגם בהכנסות פנויות.
• אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס הכולל הם בין הנמוכים במדינות המפותחות (כאחוז מהתמ"ג). לקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על יכולת צמצום הפערים בישראל. אי לכך, יש חשיבות עליונה לכך שהדיון הציבורי בנושא יתמקד במקורות התקציב ובשימושיו יחד, ולא בכל רכיב בנפרד.
• מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה בקרב גילאי 59–15 בישראל עלו, ופערי התעסוקה בינה ובין ממוצע ה-OECD הצטמצמו. עם זאת, באותה תקופה ממדי העוני בהכנסות הפנויות עלו בקרב משפחות הכוללות מפרנסים בקבוצת הגיל.
• בתחילת שנות האלפיים עמד שיעור משקי הבית הכוללים שני מפרנסים ומעלה על כ-73% מבין משקי הבית הזוגיים בגיל העבודה בממוצע במדינות ה-OECD, לעומת 57% בישראל. כעבור עשור עמד שיעור זה על 75% בממוצע ב-OECD, ובישראל הוא גדל באופן משמעותי יותר ועלה ל-65%.
• כ-20% מהפרטים בגילי הפרישה בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסות פנויות, לעומת 12% בממוצע ב-OECD. לעומת זאת, ההכנסה מפנסיה (ציבורית ופרטית כאחד) בישראל לפרט מבוגר (כאחוז מהתוצר לנפש) אינה נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות. נתונים אלו משקפים פערים גבוהים בהכנסות בין הפרטים באוכלוסייה המבוגרת בישראל. אי לכך, יש למצוא את האיזון בין הגדלת תמריצים כלכליים שיסייעו להרחבת התעסוקה והגדלת ההכנסות מעבודה באוכלוסייה זו, ובין מציאת פתרונות ומשאבים לסיוע לאוכלוסייה שנשארת מאחור – ובפרט לקשישים שאינם זכאים לפנסיה תעסוקתית, או כאלה שלא צברו סכום פנסיה נאות.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

• ההוצאה הציבורית על רווחה עמדה על כ-86 מיליארד שקלים ב-2014. סכום זה נמצא במגמת גידול אטית מאז אמצע העשור הקודם, בעיקר עקב גידול בקצבאות המיועדות לאוכלוסיית הקשישים. עם זאת, במקביל חלה ירידה בהוצאה על תחומי הרווחה החברתית.
• כ-80% מסך ההוצאה הכללית על רווחה מוקדשת לביטחון סוציאלי, קטגוריה הכוללת בעיקר קצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי. ההוצאה על רווחה חברתית, כמו דיור ושירותים למשפחות, עומדת על 20% בלבד מסך ההוצאה.
• מספר משקי הבית המטופלים במשרד הרווחה עמד על 464 אלף בשנת 2014, שהם כ-20% מכלל משקי הבית בישראל.
• ההוצאה הגדולה ביותר של משרד הרווחה והשירותים החברתיים היא על שירותים אישיים וחברתיים, המיועדים בעיקר למשפחות ומסופקים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות במסגרות טיפול מגוונות. בשנת 2014 מימן המשרד כ-6,450 עובדים במחלקות אלו, רובם (כ-5,000) הם עובדים סוציאליים. משרד הרווחה מימן 75% מעלות השירותים החברתיים, והרשויות המקומיות השלימו 25% נוספים.
• מעונות יום וטיפול בגיל הרך היה נושא שדובר רבות בוועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. בתקציב אגף מעונות יום ומשפחתונים במשרד הכלכלה חלה עלייה של כ-57% בין השנים 2014–2010, וב-2014 עמדה ההוצאה בתחום זה על כמיליארד שקלים.
• ההוצאה הכוללת על ביטחון הסוציאלי נותרה יציבה יחסית לאורך השנים, אך בכמה קצבאות חל שינוי מהותי. קצבאות הזקנה והשאירים וגמלת הסיעוד, המשמשת למימון טיפול סיעודי, מהוות את ההוצאה הגדולה ביותר (48%) מסל הקצבאות. מספר מקבלי הקצבאות הללו גדל ב-32% וב-66% (בהתאמה) מאז שנת 2000, מגמה המעידה על הזדקנות האוכלוסייה.
• חלה ירידה חדה במספר מקבלי קצבת הבטחת הכנסה: משיא של 158,000 משפחות בשנת 2003 ל-103,000 משפחות בשנת 2014. ירידה זו נובעת הן מגידול בשיעור התעסוקה והן משינויים בתנאי הזכאות לתכנית. במספר משקי הבית הזכאים לקצבת ילדים חל גידול ניכר, אך במקביל חלה ירידה חדה בערך הקצבה, לעתים עד כדי מחצית הסכום המוענק למשפחה.
• בעקבות רפורמות ממשלתיות עלתה ההוצאה לשירותים וקצבאות למען ניצולי שואה משיעור של 0.25% מהתמ"ג בשנת 2000 ל-0.33% ב-2014. כיום עומד סכום הוצאה זה על כ-5% מסך ההוצאה על ביטחון סוציאלי.

הקשר בין הון חברתי לבריאות בקרב חרדים

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב) וחן שרוני

• מחקרים מוצאים קשר חיובי בין הרמה הסוציו-אקונומית של היישובים בישראל ובין תוחלת החיים של תושבי היישוב. אולם בערים שיש בהן ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית (בני ברק, ירושלים ובית שמש), תוחלת החיים גבוהה ברמה ניכרת מהצפוי בהינתן הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה. כמו כן, הרוב המכריע של החרדים (73.6%) הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת 50% בקבוצות האוכלוסייה האחרות, ואחוז החרדים שדיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית עמד על 18.7% בלבד – בהשוואה לשיעורים כפולים ואף יותר מכך בקבוצות אוכלוסייה אחרות.
• בקרב חרדים יש הון חברתי גבוה יחסית, הבא לידי ביטוי בריבוי קשרי חברות, בשביעות רצון גבוהה מהיחסים עם המשפחה, במערכת חברתית תומכת ובפעילות התנדבותית בקהילה.
• נמצא כי אכן יש קשר חיובי ומובהק בין היותו של אדם חרדי ובין סיכוייו לדווח כי בריאותו טובה מאוד. כמו כן, נמצא קשר בין דיווח על רמת בריאות גבוהה ובין הון חברתי גבוה. ממצא זה תומך בהשערה כי לחרדים בישראל יש הון חברתי ותפיסת בריאות טובה, אשר כנראה תורמים לאריכות חיים. (אם כי ייתכן שהממצאים קשורים גם לנורמות חברתיות שאינן מעודדות תלונות, בוודאי לא במסגרת סקר ממלכתי).

• צ'רניחובסקי ושרוני מצאו כי תוחלת החיים הממוצעת בקרב גברים חרדים הייתה גבוהה בשלוש שנים מהתוחלת הצפויה על בסיס מצבם הסוציו-אקונומי. בקרב נשים חרדיות, תוחלת החיים הייתה גבוהה בשנה וחצי ביחס לצפוי לפי הרמה הסוציו-אקונומית. לפי הפרק, ההבדלים עשויים להיות קשורים להבדלים בין המינים ברמת הקשרים החברתיים, הנובעים מהבדלים באורח החיים – למשל ביקורים תכופים יותר של גברים בבית הכנסת.

הסללה בחינוך התיכוני בישראל

כרמל בלנק (עמיתת מדיניות בצוות מדיניות החינוך של מרכז טאוב), פרופ' יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) ופרופ' מאיר יעיש

• החינוך התיכוני בישראל מציע ללומדים בו ארבעה מסלולים עיקריים. המסלול המרכזי, שבו לומדים רוב התלמידים, הוא המסלול העיוני (%60). במקביל אליו קיימים שלושה מסלולים טכנולוגיים: המסלול ההנדסי היוקרתי, שבו לומדים 15% מכלל תלמידי התיכון, ושני מסלולים הנחשבים יוקרתיים פחות – המסלול הטכנולוגי (16%) והמסלול המקצועי (10%). למרות השינויים שחלו בהסללה לאורך השנים, גורמים חברתיים-כלכליים עודם משפיעים על התמיינות התלמידים למסלולי לימוד בתיכון.
• בקרב יהודים, לימודים במסלול הטכנולוגי והמקצועי נפוצים יותר בקרב תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומרקע לימודי חלש יחסית. בקרב הציבור הערבי חלה דווקא עלייה בביקוש לחינוך טכנולוגי, שנתפס כמתאים יותר לתלמידים העשויים לנשור מהמסלולים העיוניים.
• המחקר של מרכז טאוב מראה כי שיעור הזכאים הגבוה ביותר לתעודת בגרות נרשם במסלול ההנדסי (82%). במסלול העיוני השיעור עומד על 70%, ובמסלול המקצועי רק 40% מסיימים את לימודיהם כשברשותם תעודת בגרות. פערים אלו קשורים להבדלים באפיונים הסוציו-אקונומיים של התלמידים בכל מסלול ובהישגיהם הקודמים. עם זאת, גם בחישוב שמביא בחשבון את השפעת משתני הרקע של התלמידים, עדיין נותרים פערים בין שיעורי הזכאות לבגרות לטובת המסלולים היוקרתיים. ככל הנראה המסלולים העיוניים וההנדסיים מכינים את תלמידיהם טוב יותר לבחינות הבגרות מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים.
• שיעור הבנות גבוה יחסית במסלול העיוני (כ-56%) ובמסלול המקצועי (כ-59%), ולעומת זאת ייצוגן במסלול ההנדסי מצומצם (כ-39%) – כנראה בשל רתיעה ממתמטיקה וממדעים.
• רק כ-12% מהתלמידים עוברים בין המסלולים בין כיתה י' לכיתה י"ב, משמע עבור רוב התלמידים ההסללה בכיתה י' היא קבועה. רוב הניעות היא מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים אל המסלול העיוני, ממצא מעודד כשלעצמו, אולם העוברים הם בעיקר תלמידים מרקע חזק יותר ובעלי הישגים קודמים גבוהים יותר, אשר מצליחים "לתקן" את הסללתם לחינוך הטכנולוגי ולעבור לחינוך העיוני.
• שיעורי הנשירה מהלימודים במסלול הטכנולוגי (5.5%) והמקצועי (5.2%) גבוהים משמעותית לעומת המסלול העיוני (2.9%) וההנדסי (1.4%).

הגידול במספר המפרנסים והשלכותיו על הכנסות משקי הבית בישראל

פרופ' איל קמחי וקיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב)

• בין השנים 2003 ו-2011 גדל מספר המפרנסים הממוצע במשק ביתבישראל מ-1.18 ל-1.32, בזמן שגודל משק הבית הממוצע לא השתנה בצורה משמעותית. סך ההכנסה של משק בית טיפוסי עלתה בעקבות העלייה במספר המפרנסים.
• הגידול במספר המפרנסים חל על רקע הקיפאון בשכר הריאלי, שכמעט לא השתנה מאז תחילת שנות האלפיים. שליחת מפרנסים נוספים לשוק העבודה אפשרה למשקי הבית לשמור על רמת החיים שהתרגלו אליה ואף להגדילה.

• ההקלות שחלו בשיעורי מס הכנסה בין 2003 ל-2011 סייעו לחלק ממשקי הבית לשפר את מצבם, למרות הקיפאון בשכר הריאלי. למשל, בין השנים 2014–2003 ירדו שיעורי מסי ההכנסה הממוצעים (מס הכנסה והפרשות לביטוח לאומי) המוטלים על יחידים ללא ילדים, המשתכרים שכר ממוצע, מ-26.1% ל-16.5%. עם זאת, לא מעט שכירים (כמחצית מהשכירים במשק) נמצאים מתחת לסף המס ואינם מושפעים משינויים בשיעוריו.
• ההכנסה הריאלית הממוצעת מעבודה גדלה ב-5% בשנים 2011–2003, אולם המשק צמח באותה תקופה ב-21% במונחים ריאליים. משמעות הדבר היא שההכנסה מעבודה נשחקה יחסית לרמת החיים הממוצעת בישראל. הביטוי לכך הוא ירידת חלקה של העבודה בהכנסה הלאומית: מ-59% בשנת 2000 לכ-55% אחוז ב-2010.

• הגידול במספר המפרנסים לא יוכל לשמש לעד כאמצעי להתמודדות של משקי הבית עם הקיפאון בשכר הריאלי, מפני ששיעורי תעסוקה בישראל קרובים למיצוי פוטנציאל הצמיחה שלהם (למעט מאשר בקרב גברים חרדים ונשים מוסלמיות).

השינוי בנטל המס על משקי הבית בין 2003 ל-2011

ד"ר משה חזן

• מדיניות המסים בשנים 2003 עד 2011 היטיבה בעיקר עם משקי הבית בשלושת העשירונים העליונים, ותרמה להגדלת הפערים בהכנסה נטו ולתחושת השחיקה של מעמד הביניים. משקי בית בעשירונים 1 עד 5 נהנו בתקופה זו מהקלה של 430–130 שקל לחודש בנטל המס, ואילו עבור משקי הבית בעשירונים 10–8 ירדו תשלומי המסים ב-800–2,500 שקלים לחודש.
• בין השנים 2003 ל-2011 הירידה הגדולה ביותר בנטל המס הכולל חלה במשקי בית השייכים לעשירון התחתון: 8.9 נקודות אחוז. הקבוצות הבאות בדירוג הירידה בנטל המס מתוך ההכנסה ברוטו היו משקי בית בעשירוןהעליון ובעשירון התשיעי, שנהנו מהקלה של 5.7 נקודות אחוז ושל 4.5 נקודות אחוז, בהתאמה. משקי הבית בעשירונים השני, השלישי והרביעי הסתפקו בהקלה בנטל המס הכולל בסדר גודל של 2.5 נקודות אחוז.
• ב-2011 נטל המס הישיר (המס המוטל על הכנסה כאחוז מתוך ההכנסה ברוטו) היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בקרב כלל העשירונים, אך באופן טבעי משקי הבית העשירים יותר נהנו מהפחתה גדולה יותר, מכיוון שהם משלמים את רוב מסי ההכנסה. נטל המס הישיר על משקי בית בעשירון התחתון עמד על 6.2 נקודות אחוז מההכנסה ברוטו ב-2011 – ירידה של 1.4 נקודות אחוז ביחס ל-2003. לעומתו משק בית בעשירון העליון נהנה מירידה של 6.1 נקודות אחוז בנטל המס הישיר, והנטל עליו הגיע לדרגה של 27.2% מההכנסה ברוטו ב-2011.
• נטל המס העקיף (אחוז המס המוטל על צריכה מתוך ההכנסה נטו) ב-2011 היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בכל העשירונים. ב-2003 עמד נטל המס העקיף על 34.7% מההכנסה נטו של העשירון התחתון, לעומת 26.1% ב-2011. בעשירון החמישי ירד נטל המס העקיף מ-18.9% ל-17%, ואילו במשקי בית השייכים לעשירון העליון הצטמצם נטל המס העקיף מ-13.3% ב-2003 ל-12.7% ב-2011. בשתי השנים שנבדקו, ככל שמשק בית השתייך לעשירון הכנסה נמוך יותר הוא נשא בנטל מס עקיף (באחוזים) גבוה יותר.

עובדי קבלן בישראל

ד"ר נעם גרובר

• בישראל מקובל להבחין בין שני סוגים של עובדי קבלן: עובדי קבלן כוח אדם, אשר עבודתם מתבצעת בהנחיית הלקוח ובפיקוחו, ועובדי קבלן שירות, אשר מספקים שירותים אצל הלקוח, אך נמצאים בפיקוח קבלן השירות. עובדי קבלן שירות, בממוצע, מבוגרים יותר (בני 44.5 בממוצע בשנת 2011) ומשכילים פחות מכלל המועסקים, ויש בקרבם שיעור גבוה של עולים ונשים. לעומתם, עובדי קבלן כוח אדם הם קבוצה צעירה יחסית (בני 36.5 בממוצע ב-2011), הקרובה יותר במאפייניה לשאר המועסקים.
• בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי העסקת עובדי קבלן בישראל נפוצה בהרבה מאשר במדינות מפותחות אחרות. המחקר של מרכז טאוב מפריך טענה זו, ומדגים כי מקורה בהגדרה מוטעית.עד היום, המחקרים בנושא השוו את שיעור כלל עובדי הקבלן בישראל (הכולל הן עובדי קבלן כוח אדם והן עובדי קבלן שירות) לשיעור עובדי סוכנויות כוח אדם במדינות העולם (שאינו כולל עובדי מיקור חוץ או קבלנות משנה, המקבילים לעובדי קבלן השירות בישראל) – ולכן התקבלה הערכה מופרזת שלפיה היקף התופעה בישראל חריג בגודלו.
• מספר עובדי קבלן השירות עלה ביותר מפי שניים משנת 2000 עד 2011, ומנגד חלה ירידה של למעלה מ-50% במספר עובדי קבלן כוח האדם.
• שיעור העולים בקרב עובדי קבלן השירות ירד מעט בין השנים 2000 ל-2011, אולם גם בסוף התקופה נותר גבוה (61.5%). לעומת זאת, באותה תקופה ירד שיעור העולים בקרב כלל המועסקים מ-41% ל-32%. גם שיעור הנשים בקרב עובדי קבלן השירות ירד לעומת תחילת העשור הקודם, אך ב-2011 הוא עדיין היה גבוה מאשר בקרב כלל המועסקים (57.4% לעומת 45.4%, בהתאמה).
• מאפיין נוסף של עובדי קבלן השירות הוא היקפי משרה נמוכים יחסית. שיעור עובדי קבלן השירות המועסקים במשרה מלאה הוא 53.7%, נתון נמוך משמעותית מאשר בקרב מועסקים שאינם עובדי קבלן (83.9%). כ-25% מהם היו רוצים להרחיב את היקף משרתם, אך אינם מצליחים למצוא עבודה במשרה מלאה.
• במחקרו מציע גרובר להחיל צעדי מדיניות שונים לגבי כל קבוצת עובדי קבלן. את העסקתם של עובדי קבלן כוח אדם, שהם כאמור צעירים ומשכילים יותר, הוא מציע דווקא לעודד, באמצעות הארכת התקופה המאפשרת את העסקתם ללא קליטה כעובדים מן המניין. לעומת זאת, הוא מציע להגן על עובדי קבלן השירות מניצול באמצעות חובת שקיפות לגבי משכורתם: כשתלוש המשכורת יראה בבירור מהו הסכום המועבר לעובד וכמה גובה הקבלן, כל הצדדים ידעו האם ההעסקה הקבלנית משתלמת להם, והלקוחות לא יוכלו להתנער מהאחריות לוודא שמשלמים לעובדים לפי חוק.
• יש להסדיר את חוק קבלני כוח אדם כך שיחול גם על עמותות שעיסוקן שירותי כוח אדם (כדוגמת תאגידים עירוניים). נוסף לכך, גרובר מציע לשנות את חוק עובדי קבלן שירות כך שיכלול כל קבלן שעיסוקו הוא מתן שירות אצל הלקוח בכל תחום שהוא – ולא רק בשירותי שמירה, אבטחה וניקיון.

אי השוויון במערכת החינוך: מי מתנגד ומי נהנה מהפערים?

נחום בלס (חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב)

• בשנים האחרונות התמודד משרד החינוך עם כמה סוגיות כדי לקדם שוויון בחינוך. לדברי בלס, אף שערך השוויון נישא בפי כל, לא אחת מתקבלות החלטות מדיניות על סמך דעתן וטובתן של קבוצות מבוססות, המשפיעות במידה רבה על השיח הציבורי. בפרק זה, בלס מתאר את השקפת עולמו במספר דוגמאות:
• שיטת תקצוב בתי הספר: המתווה הנוכחי לקביעת התקציב המועבר לבתי הספר אמור להיות דיפרנציאלי, אולם בפועל הוא אינו משנה את שיטת התקצוב הקיימת, שבמסגרתה רק חלק קטן מהמשאבים מוקדש להעדפה מתקנת, ואינו כולל תוספת שעות רחבה מספיק שתסייע לצמצם את הפערים בין האוכלוסיות השונות. לשם המחשה, על פי מתווה ועדת שושני מ-2002 (שהונהג ב-2004 והוחלף ב-2008 בשיטה אחרת) יקבל תלמיד מרקע חברתי-כלכלי חלש תקצוב עבור 70 שעות הוראה שבועיות, לעומת כ-46 שעות לפי המתווה הנוכחי (בכיתה ג' בחינוך הממלכתי הכוללת 35 תלמידים).
• הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה: ההחלטה על הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה שבהם יותר מ-30 תלמידים נעשתה באופן גורף לכלל היישובים, ללא התחשבות באפיוני אוכלוסיית הילדים. אפילו הסבסוד הגבוה יותר לרשויות החלשות מבחינה סוציו-אקונומית, שנכלל בהחלטה המקורית, בוטל בלחץ הרשויות האחרות.
• צמצום מספר התלמידים בכיתה: "מחאת הסרדינים" לצמצום גודל כיתות הלימוד התרחשה בעיקר בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ובעקבותיה הוחלט להקצות משאבים לצמצום הדרגתי של כלל הכיתות בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים. גם מהחלטה זו ייהנו בעיקר השכבות המבוססות, שכן תלמידים הלומדים בבתי ספר ממעמד סוציו- אקונומי נמוך (בעיקר ערבים וחרדים בערים בעלות אוכלוסייה חרדית גדולה), שהצפיפות בכיתותיהם היא הגבוהה ביותר, ממילא היו אמורים להיכלל בתכנית לצמצום כיתות לפי רמה סוציו-אקונומית.
• מחאת בתי הספר הנוצריים: בתי הספר הנוצריים מוגדרים כ"מוכרים שאינם רשמיים", ומתוקצבים ב-75% מתקציב בתי הספר הרשמיים. בתחילת השנה שבתו מוסדות אלו בדרישה להשוואת תקציבם לבתי ספר ברשתות החרדיות "מעיין החינוך התורני" ו"החינוך העצמאי", הנמצאים באותו מעמד משפטי אולם מקבלים תקצוב מלא. בתי הספר הנוצריים אכן מופלים לעומת שתי רשתות אלו, אך אינם מופלים לעומת מוסדות יהודיים אחרים (פרטיים או פרטיים למחצה) המוגדרים גם כן כ"מוכרים שאינם רשמיים". אשר על כן, מאבקם עלול ליצור תקדים שיחליש את החינוך הציבורי. התקצוב השונה הוא אחד האמצעים שבהם נוקט משרד החינוך כדי לחזק את בתי הספר הציבוריים, שבניגוד למוסדות פרטיים מסוימים אינם מציבים דרישות קבלה ונדרשים לעמוד בתכנית לימוד רשמית. אם תתקבל דרישתם של בתי הספר הנוצריים לתקצוב מלא, יוסרו המחסומים בפני פתיחת בתי ספר פרטיים נוספים – דבר שיגביר את הקיטוב במערכת החינוך.

לדוח המלאלחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678