דוח מצב המדינה של מרכז טאוב רואה אור

לקריאת הדוח המלא, לחצו כאן.

הדוח השנתי של מרכז טאוב מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2016 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז מחקרים בתחומי תעסוקה, הצמיחה במשק, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. כל אחד משערי הספר כולל מבוא שמציג את המגמות האחרונות והמצב הנוכחי בתחום. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2016":

פערים מגדריים בשוק העבודה

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

• הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בין גברים לנשים, ומגלה כי מרבית פער השכר תלוי בגורמים ניתנים להסברה הקשורים להבדלים במאפיינים של עובדים משני המינים. הגורם המשפיע ביותר על פערי השכר הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים: הבדלים בהיקף שעות העבודה אחראים ל-57 אחוז מפער השכר בין גברים לנשים בשנים 2010–2011.
• הגורם השני בהשפעתו הוא השוני במשלחי היד של גברים ושל נשים, האחראי לעוד 14 אחוז מהפער. הקיטוב המגדרי התעסוקתי בישראל יורד עם השנים אך נותר גבוה, אם כי הוא דומה לממוצע במדינות ה-OECD. נשים עודן עובדות בשיעורים גדולים בתחומים המאופיינים בשכר נמוך, במיוחד כאשר משווים את משלחי היד בקרב אקדמאים. שיעור הנשים המשכילות אמנם גבוה משיעור הגברים אך תחומי הלימוד שהן נוטות לבחור שונים, דבר שמתבטא במשלחי היד שלהן – ובהתאם, גם בשכר.
• גורם שלישי שמשפיע על פערי השכר הוא הישגיהן הפחותים של נשים במקצועות המתמטיים. הבדיקה איששה ממצאים קודמים המראים כי לציונים טובים יותר בבחינת הבגרות במתמטיקה ובחלק הכמותי בפסיכומטרי יש מתאם חיובי עם השכר, אולם אצל נשים ניכרת התרחקות ממקצועות מדעיים כבר בחינוך היסודי. שיעור הסטודנטיות בתחומים הטכנולוגיים עלה מעט עם השנים אך עודנו נמוך ועומד על 30–20 אחוז בלבד, ובקרב בוגרות מדעי המחשב אף יש נשירה מהעיסוק בתחום לטובת מקצועות אחרים. לאחר התחשבות בכל הגורמים נותר פער שכר קטן שאינו מוסבר.
• לאור תפקידם המרכזי של לימודים ריאליים ועבודה במשלחי יד רווחיים יותר בפערי השכר, אפשר לנסות לצמצם את הפערים באמצעות העלאת המודעות למשמעות הכלכלית של בחירת המסלול האקדמי. כמו כן, יש לעודד נשים להעמיק במקצועות מדעיים. בהנחה שנשים לא פונות למקצועות טכנולוגיים בשל שעות העבודה המרובות, ניתן גם לשקול לאפשר עבודה בהיקפי משרה נמוכים יותר בתחומים אלו.

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

• המחקר בוחן את דפוסי ההשתלבות של האוכלוסייה החרדית בלימודים אקדמיים על בסיס מאגר נתונים ייחודי. בשנים 2014–2008 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים עלה כמעט פי שלושה: מ-1,122 ל-3,227. מספר בוגרי התואר החרדים ב-2014 היה כ-1,600 נשים ו-450 גברים, לעומת 650 נשים ו-200 גברים בלבד ב-2012.
• מספר האקדמאים החרדים נמוך בהרבה מאומדני העבר בסקרים קודמים, שהתבססו על דיווח עצמי. לפי נתונים רשמיים, בשנת 2014 רק כ-2.4 אחוז מהגברים ו-8.3 אחוז מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי, לעומת 43 אחוז בקרב נשים חילוניות ו-28 אחוז בקרב גברים חילונים.
• בשנים האחרונות הוקלו תנאי הקבלה של סטודנטים חרדים ללימודים אקדמיים. 53 אחוז מכלל הסטודנטים החרדים בשנת 2014 התקבלו ללימודים ללא בגרות ופסיכומטרי (ובמקרים רבים גם ללא מכינה), לעומת 26 אחוזים בלבד בשנת 2000. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללא בגרות וללא פסיכומטרי בין 2000-2014.
• התחום החלש ביותר בקרב סטודנטים חרדים הוא אנגלית: ציוניהם הממוצעים בחלק האנגלית בפסיכומטרי נמוכים ב-20 נקודות (מתוך 100) מהממוצע בקרב יהודים לא-חרדים.
• המחקר מראה שאחוזי הנשירה המשולבים (ממכינות קדם-אקדמיות ומתארים) של הסטודנטים החרדים גבוהים במיוחד – 58 אחוז, לעומת 30 אחוז בקרב יהודים לא-חרדים. מרבית הנושרים היו סטודנטים בקמפוסים החרדיים של המכללות האקדמיות או באוניברסיטה הפתוחה.
• בכל המגזרים, ובייחוד בקרב חרדים וערבים, שיעורי הנשירה של גברים גבוהים משמעותית משיעורי הנשירה של נשים. פערים אלו מתקיימים גם לאחר בקרה על משתנים רלוונטיים כגון תחום הלימודים, אשכול חברתי-כלכלי, ציוני הבגרות והפסיכומטרי, גיל וארץ מוצא.
• ניתוח לפי זרמים חרדיים, שבוצע במחקר זה לראשונה, מגלה ששיעור הסטודנטים הגבוה ביותר הוא בקרב חסידי חב"ד (29 אחוז מהנשים ו-15 אחוז מהגברים). מבין הנשים בשלושת הזרמים המרכזיים האחרים (ליטאי, חסידי וספרדי), הליטאיות לומדות באקדמיה בשיעורים הגבוהים ביותר (15 אחוז) ושיעורי הנשירה בקרבן הם הנמוכים ביותר (29 אחוז).

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) וכרמל בלנק

• רבים מאמינים שהפחתת מספר התלמידים בכל כיתה תשפר את הישגי התלמידים. בניגוד להערכה זו, מצאו עורכי המחקר קשר חיובי בין גודל הכיתה להישגים: ציוניהם של תלמידי כיתות גדולות הם לכאורה גבוהים יותר. אלא שבדיקה מעמיקה גילתה שהישג זה הוא מדומה ומושפע מגורמים אחרים: תלמידים חזקים מוצבים בכיתות גדולות, ואילו בכיתות קטנות יותר נוטים להציב תלמידים בעלי הישגים נמוכים יותר.
• בפיקוח על השכלת ההורים והישגים קודמים של התלמידים, היחס בין גודל הכיתה להישגים אינו מוכח מבחינה סטטיסטית. על פי מודל זה, הגורם המשפיע ביותר על ציונו של תלמיד בכיתה ח' במבחן מיצ"ב הוא הציון שקיבל אותו תלמיד במבחן מיצ"ב בכיתה ה' . גם להשכלת ההורים יש תרומה חיובית ומשמעותית לציון.
• מחקרים קודמים מצביעים על כך שמיעוטים אתניים ותלמידים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות יכולים להפיק תועלת רבה יותר מכיתות קטנות מאשר קבוצות חזקות יותר. כדי לבחון האם הקשר בין גודל הכיתה להישגים משתנה בין אוכלוסיות שונות, הוסיפו החוקרים מודל שבחן את הקשר בין גודל הכיתה לרמת החינוך של ההורים, נוסף לבחינה של גודל הכיתה והישגיו הקודמים של התלמיד. בדיקה זו הפריכה את הטענה שלגודל הכיתה יש השפעה על תלמידים מרקעים שונים, ועל הישגיהם של תלמידים חזקים או חלשים יותר. המחקר לא מצא כל שוני ביחסים בין גודל הכיתה להישגי התלמידים בין הקבוצות שנבחנו.

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי (חוקר ראשי וראש צוות מדיניות הבריאות במרכז טאוב), חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב) ואיתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

• המחקר בוחן את ההוצאה הפרטית על בריאות של משקי הבית בישראל (בניגוד להוצאה הציבורית) כביטוי לתפקוד המערכת מבחינת יעילות ופערים בנגישותם של שירותי רפואה. בשנת 2014 עמדה הוצאה זו על 906 שקלים בממוצע לחודש, שהם כ-5.9 אחוזים מההוצאה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית. שיעור זה עלה מאז 1997, אז הקדיש משק בית בממוצע 3.9 אחוז מהוצאתו לצורכי בריאות.
• בשנים 2014–1995 עמד שיעור הגידול של ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות על 2.6 אחוזים בממוצע לשנה. הגידול בהוצאה הציבורית באותה תקופה על בריאות עמד על כמחצית מכך: 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה.
• נטל ההוצאה פוחת עם העלייה ברמת ההכנסה של משק הבית. חמישון ההכנסה הנמוך ביותר הוציא ב-2014 9.7 אחוזים מהכנסתו הכספית הפנויה על שירותי רפואה, לעומת שיעור הוצאה של 4.7 אחוז למשק בית ממוצע בחמישון העליון. מבחינה כספית, משק בית בחמישון ההכנסה העליון מוציא סכום הגבוה כמעט פי שלושה מזה של משק בית בחמישון התחתון – 1,418 שקלים לעומת 498 שקלים לחודש בממוצע.
• ההוצאות על שירותי רפואה משלימים לאלו הניתנים בסל, שמוקדשות בעיקרן לטיפולי שיניים, עולות ככל שההכנסה גבוהה יותר. גם ההוצאה הפרטית על שירותי רפואה מקבילים – קרי, שירותים בתשלום המקבילים לאלו שהציבור זכאי להם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי – עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר.
• ממוצע ההוצאה על השתתפות עצמית בקרב כלל משקי הבית הוא 91 שקלים,ושמשק בית בחמישון ההכנסה התחתון מוציא בממוצע סכום גבוה מעט ממשקי הבית בחמישון העליון: 96 לעומת 92 שקלים לחודש. הוצאה זו קשורה אמנם לכך ששיעור הקשישים בחמישוני ההכנסה הנמוכים גבוה יחסית, אך גם מעידה על כך שהנטל היחסי של ההוצאות גדול יותר בקרב בעלי הכנסות נמוכות. ההוצאה על השתתפויות עצמיות היא מעין מס רגרסיבי שסותר את תפיסת הצדק החברתי והשוויוניות שביסוד חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

קיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב) ונחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

• בשנים 2012–2003 עלתה ההוצאה הממוצעת של משקי הבית על ילד בחינוך טרום-חובה (גילאי 5–2) ב-43 אחוז במונחים ריאלים. שיעור עלייה זה היה גבוה יותר מהגידול בהכנסה לנפש (נטו) ובהוצאה לתצרוכת באותה תקופה, כך שהנטל היחסי של ההוצאה על חינוך במסגרות טרום-חובה עלה. הקושי להתמודד עם נטל ההוצאה התבטא במחאה החברתית ב-2011, ובעקבות ועדת טרכטנברג שהוקמה לאחר המחאה הוחל במלואו חוק חינוך חובה לבני 3-4 החל משנת הלימודים 2013–2012. עקב היישום עלתה ההוצאה הממשלתית על חינוך, ובשל כך חלה ירידה של 3 אחוז בהוצאה הממוצעת של משק בית על חינוך לילדים.

• בחלוקת האוכלוסייה לפי חמישוני צריכה (המעידים על יכולת כלכלית), התגלה כי בקרב האוכלוסיות שמוציאות הכי הרבה (החמישון העליון) והכי מעט (החמישון התחתון) עלה נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה בלרמה של כ-35 אחוז מהוצאות לתצרוכת בשנים 2011–2003, וירדה ב-6–5 אחוז בין 2011 ל-2014. נטל ההוצאה של החמישונים שביניהם הייתה גדולה יותר בתחילת תקופת המדידה ולאחר מכן נותרה יציבה למדי. המשמעות היא שבאופן יחסי נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה הכביד על חמישוני הביניים יותר מאשר על החמישון העליון והחמישון התחתון.
• נטל ההוצאה של משק בית יהודי ממוצע על חינוך טרום-חובה גבוהה פי שלושה מההוצאה של משק בית ערבי ממוצע, אך הפערים מצטמצמים מאז 2012.
• הנטל על משקי בית במרכז הארץ עלה מאז תחילת שנות האלפיים וירד לאחר שחוק חינוך חובה חינם הוחל במלואו. בד בבד, בשנים האחרונות עלתה ההוצאה על חינוך טרום-חובה בפריפריה, וכעת ההוצאה במרכז ובפריפריה כמעט זהות.
• היישום המלא של חוק חינוך חובה חינם לבני 4–3 הביא לעלייה במספר התלמידים בגנים בגילים אלו (9 נקודות אחוז במגזר היהודי ו-13 נקודות אחוז במגזר הערבי). החוק גם הביא לירידה של 10 אחוז בתשלום הממוצע של הורים עבור ילדים בגילים הללו. עם זאת, ראוי לציין שמרבית הירידה התרכזה אצל משפחות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר, מפני שמשפחות מאשכולות נמוכים יותר נהנו מתמיכה ממשלתית בשכר לימוד לגילי טרום חובה עוד לפני היישום המלא של החוק.
• למרות העלייה בהוצאה הציבורית על חינוך טרום-חובה לאחר החלת החוק, לא חל שינוי בהיקף סך המשאבים המוקצים לחינוך זה ביחס לתוצר המקומי הגולמי. מצב זה נובע מכך שהעלייה בחלק הציבורי של מימון חינוך טרום חובה (מ-79 אחוז בממוצע עד שנת 2011 ל-92 אחוז בשנים 2013–2012) התקזזה עם הירידה בחלק הפרטי (שעמד על כ-21 אחוז בממוצע עד 2011 וירד ל-8 אחוז בשנים 2013–2012).

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

• • במשך שנים צמח התוצר לנפש ב-2 עד 2.5 אחוזים לשנה, אך בשנים 2016–2012 הואט הקצב לגידול שנתי ממוצע של כאחוז – גידול אטי ביחס למדינות מפותחות אחרות שהתוצר לנפש בהן דומה לזה של ישראל. כדי לבחון את מקורות ההאטה בוחן הפרק את מקורות הצמיחה של המשק באמצעות פירוק לגורמי הייצור והפריון. מהממצאים עולה שמרכיב הצמיחה המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא הגידול המתמשך בהיקפי התעסוקה, שתרם כמחצית מהצמיחה בשנים 2015–2012. לצד זאת יש מגמת ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה והאטה בהשקעות במלאי ההון הפיזי לעובד. ירידה נרשמה גם בפריון הכולל, מגמה הנמשכת מאז שנת 2012.
  • נראה שתהליך התרחבות שוק העבודה ותרומת התרחבות זו לצמיחה הגיעו לידי מיצוי: חלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) נמצא במגמת ירידה, והמגמה צפויה להתעצם בשנים הקרובות, עם הגעתם של בני דור הבייבי בום לגיל פרישה. תהליך זה מאט את הגידול הפוטנציאלי במספר המועסקים וצפוי לגרוע כ-0.6 נקודות אחוז מהצמיחה הפוטנציאלית מדי שנה עד תום העשור הנוכחי. נוסף על כך, עליית משקלן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית ושהשכלתן מעטה או אינה רלוונטית לשוק העבודה צפויה אף היא להעיב על צמיחת המשק.
• לאור הידלדלות מקורות הצמיחה הנוכחיים, נדרשת מדיניות אקטיבית שתקזז את השפעת המגמות הללו. ללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. פתרונות אפשריים לעידוד צמיחה מאוזנת בת קיימא הם הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתיות.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

• התקציב המוקצה לשירותי הרווחה עמד ב-2015 על 94 מיליארד שקלים, שהם כחמישית מסך ההוצאה הממשלתית – הקצאה השומרת על יציבות זה כמה שנים. יותר מ-80 אחוז מתקציב זה הוקדשו לתכניות ביטחון סוציאלי.
• כמחצית מקצבאות הביטוח הלאומי מיועדות לקשישים. חלק זה של ההוצאה עמד בתחילת שנות האלפיים על כ-40 אחוז, ועלה בצורה בולטת בשנים האחרונות, בעיקר בשל הזדקנות האוכלוסייה.
• מספר מקבלי הבטחת הכנסה, שמהווה רשת ביטחון אחרונה לחסרי הכנסה, ירד משמעותית בשל שינויים בתנאי הזכאות לתכנית והשתלבות אוכלוסייה גדולה יותר בשוק העבודה. ב-2003 כ-155,000 משפחות היו כלולות בתכנית, וב-2015 ירד מספרן ל-98,350 בלבד.
• מס הכנסה שלילי, אשר נועד לסייע כלכלית לבעלי הכנסות נמוכות מבלי לפגוע במוטיבציה שלהם לעבוד, הגיע בשנת 2014 לשיעור מיצוי גבוה של 70 אחוז מהזכאים. למרות זאת, בשל סכום המענק הנמוך היקף ההוצאה המיועדת למס הכנסה שלילי עדיין נמוך, ועומד על פחות מחצי אחוז מההוצאה הממשלתית.
• ההוצאה על תעסוקה – אשר כוללת את מערך שירות התעסוקה, הכשרות מקצועיות, תכניות לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בשוק העבודה ועוד – קטנה יחסית ואינה עולה באופן ניכר לאורך השנים. נתונים אלו תומכים בטענה המועלית בדוחות של ה-OECD כי ההשקעה הישראלית בתחום התעסוקה מצומצמת בהשוואה למדינות רווחה אחרות.
• בין 2000 ל-2015 ירד תקציב משרד השיכון ב-70 אחוז. הירידה העיקרית נרשמה בסעיף הסיוע למשכנתאות (96 אחוז). כמו כן, בשנים 2016–1999 חלה ירידה של כ-40 אחוז במלאי הדירות בדיור הציבורי. אמנם מתחילת 2015 עד אוגוסט 2016 נרכשו 806 דירות, אך כמות זו אינה מספיקה ביחס למספר הממתינים הגדל לדיור ציבורי, שעומד בשנת 2016 על כ-3,000 איש.
• כשנתיים לאחר הגשת המלצות ועדת אלאלוף, כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא, ובהן: הגדלת קצבאות השלמת הכנסה לקשישים, הרחבת מענק העבודה והגדלת סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים. עם זאת, נראה כי המטרה העיקרית של ההמלצות – צמצום היקף העוני במחצית בתוך עשר שנים – לא תוכל להתממש. עלויות יישום ההמלצות הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. נוסף לכך, לא יושמו שתי המלצות מרכזיות של הוועדה – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה בצורה משמעותית וריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי.

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

• המחקר בוחן את חלקה היחסי של כל אחת משלוש קבוצות האוכלוסייה הגדולות בישראל בגילאי עבודה – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – באי השוויון ובעוני בשנים 2002–2014. במהלך השנים, אי השוויון בהכנסות הכלכליות (ההכנסות מעבודה, מפנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) ירד באופן עקבי בתקופה זו, אולם הירידה התבטאה בצמצום אי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים) רק בשנים האחרונות. לאורך רוב התקופה מרבית התרומה לשינויים באי השוויון בהכנסות מקורה באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית.
• שיעור העוני הכולל בקרב גילאי העבודה לא השתנה בין 2002 ל-2014, אולם הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית: ב-2002 חלקם של משקי הבית החרדיים והערביים עמד על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של קבוצות אלו בכלל אוכלוסיית גילאי העבודה.
• במשך השנים חלה ירידה במדדי אי השוויון והעוני בהכנסות הכלכליות בקרב כלל האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, בחלוקה לשלוש קבוצות אוכלוסייה (ותיקים, עולים שהיגרו לישראל לאחר 1990, וערבים) ניכרים פערי הכנסות גדולים בין הקבוצות והבדלים בשיעורי העוני בהכנסות פנויות.

מיקור חוץ של שירותי רווחה

שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב) ופרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב)

• מאז שנת 2000 גדלה הוצאת משרד העבודה והרווחה על שירותי מיקור חוץ בצורה ניכרת. באותה שנה הוציא המשרד כ-2.3 מיליארד שקלים, שהם כ-70 אחוז מתקציבו, על שירותי מיקור חוץ (במחירי 2015). ב-2015, שבה היה תקציב המשרד כ-6 מיליארד שקלים, עלתה ההוצאה ל-80 אחוז מתקציבו והגיעה ל-4.8 מיליארד שקלים. סכומים אלו הוקדשו למיקור חוץ בתחומי שיקום, מוגבלות שכלית התפתחותית, תקון ושירותים אישיים וחברתיים.
• מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, ועבדו עם המשרד לפחות שנה אחת לפני 2015. ספקים ותיקים זוכים ב-96 אחוז מסך תשלומי מיקור החוץ. תוצאה זו קשורה לחשיבות שמייחסים מכרזי ההתקשרות לניסיון ולכך שבתחומים שונים יש חשיבות יתרה לשמירת הרצף כדי למנוע פגיעה במקבלי השירות.
• חלקם של 50 הספקים הגדולים של שירותי מיקור חוץ למשרד הרווחה (המקבלים יותר מ-20 מיליון שקלים בשנה כל אחד) היה רק 2 אחוז מסך הספקים בשנת 2015, אך הם קיבלו כ-46 אחוז מסך התשלומים המוקדשים למיקור חוץ (לעומת 49 אחוז בשנת 2000). כ-48 מהספקים הגדולים הם גם ותיקים. בסך הכל 58 אחוז מהספקים הגדולים ב-2015 היו עסקיים וותיקים, 38 אחוז היו עמותות ותיקות ו-4 אחוז – עמותות חדשות.
• ספקי השירותים של משרד העבודה והרווחה כוללים עמותות לצד גורמים עסקיים. לאורך השנים חלה עלייה במספר העמותות ובנתח התשלום המיועד להן, ובמקביל חלה ירידה במספר הספקים העסקיים. בשנת 2000 קיבל המשרד שירותים מ-431 עמותות ו-2,554 גורמים עסקיים (מתוך סך של 2,985 ספקים), ועד 2015 הוכפל מספר העמותות ל-872 ומספר הגורמים העסקיים ירד ל-1,825 (מסך כולל של 2,697 ספקים). עם זאת, היקף התשלומים לעמותות ולגורמים עסקיים דומה.

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

• ועדת דוברת לקידום החינוך בישראל, שהוקמה ב-2003, הציעה להעלות באופן ניכר את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהגדיל את כוח המשיכה של המקצוע. ואכן, בין 2003 ל-2013 שכרם הריאלי של המורים הגברים עלה ב-24 אחוז ושכר המורות ב-35 אחוז כתוצאה מהסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". ב-2013 שכר המורים הגברים היה גבוה ב-8 אחוז מהשכר הממוצע של שאר העובדים הגברים במשק (אך נמוך יותר מהשכר הממוצע של עובדים בעלי השכלה אקדמית) ושכר המורות היה גבוה ב-41 אחוז משכרן הממוצע של עובדות אחרות במשק (וגבוה ב-13 אחוז משכרן הממוצע של אקדמאיות אחרות). למרות זאת, שכר המורים בישראל עדיין נמוך מהשכר הממוצע ב-OECD (במונחי כוח קנייה): 28,281 דולרים בישראל לעומת 42,675 דולרים בממוצע ב-OECD (למורים בעלי אותה דרגת השכלה וותק).
• מספר המורים החדשים עלה ב-55 אחוז בין 2005 ל-2014, ובאותה תקופה נרשמה יציבות ואף ירידה קלה בשיעור המורים שבחרו להישאר במקצוע. המשך העלייה ברמת ההשכלה של המורים והשמירה היחסית של שיעור הוותק של המורים מצביעים לכל הפחות על יציבות, ואולי אף על עלייה, בשני המשתנים הללו, שנוהגים לקשור אותם לאיכות המורים, במערכת החינוך. כמו כן, בין 2005 ל-2013 עלה דירוג המורים ברשימת שביעות הרצון מהמקצוע בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהמקום העשירי למקום השלישי ב-2013 – שביעות רצון גבוהה יותר מאשר בקרב מהנדסים, מפתחי תוכנה, עורכי דין ומקצועות אחרים שהשכר בהם גבוה יותר.
• בשנים 2016–2000 עלה תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, ותקציבו הריאלי ב-86 אחוז. העלייה בהוצאות על חינוך נבעה בעיקר מהסכמי השכר של הסתדרות המורים ויישום מלא של חוק חינוך חובה חינם בגילאי 4– בין 2005 ל-2012 עלתה ההוצאה הכללית על החינוך וההוצאה לתלמיד בקצב מהיר יותר מב-OECD. מרבית התקציב הנוסף הוקדש לגני ילדים (שתקציבם עלה ב-38 אחוז), לבתי ספר יסודיים ולחינוך מיוחד (שתקציב כל אחד מהם עלה בכ-20 אחוז)
• • בעשור האחרון, במקביל לשינויים במערכת החינוך, נרשמה עלייה בהישגים במבחני מיצ"ב בכיתות ה' ו-ח', כמו כן היה שיפור של ממש בציונים – אם כי שינוי זה לא לווה בשיפור מקביל – בדירוג של ישראל במבחנים בין-לאומיים כמו TIMSS, PIRLSו-PISA. שיעור התלמידים הלומדים, והניגשים לבחינת הבגרות עלה, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות מכלל שכבת הגיל עלה מ-46 אחוז ב-2006 ל-56 אחוז ב-2015. תלמידים בחינוך הדתי-לאומי, כמו גם דרוזים ואתיופים – שבהם הושקעו תקציבים נכבדים בתקופה זו – הגיעו להישגים גבוהים מהצפוי בהתחשב במעמדם החברתי-כלכלי.

שוויון ורב תרבותיות בחינוך הציבורי – מחשבות על ההווה והצעות לעתיד

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב) ויוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב)

• מאמר הדעה מצביע על הצורך בחשיבה מחודשת על האידיאולוגיה שבבסיס החינוך הציבורי. במסגרת החשיבה החדשה יש להדגיש את השוויון כיעד מנחה למערכת החינוך – אך לא לקדש את האחידות בה, אם זו תביא לפגיעה בזכותה של כל קהילה לחנך על פי תפיסת עולמה. קבוצות שונות יוכלו לקיים מערכות חינוך נפרדות בהתאם לכמה תנאים. בין היתר, תחול עליהן חובה ללמד מקצועות ליבה בהיקף שיקבע משרד החינוך, אך לא בהיקף שיעלה על 30 אחוזים מתכנית הלימוד הבסיסית. מעבר ללימודי ליבה יותר למסגרות החינוכיות חופש יחסי, ובלבד שלא יעודדו אלימות או יפעלו בניגוד לחוק.
• התקצוב למסגרות יהיה שוויוני ופרוגרסיבי, ללא התחשבות בלאום וזהות דתית של התלמיד, ויעניק עדיפות משמעותית לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. כמו כן, ייאסר מיון תלמידים על סמך נתוני רקע חברתיים-כלכליים או הישגים לימודיים קודמים. לצד זאת, מהתלמידים צפוי להתנהל על פי אמות המידה התואמות את ייחודיות בית הספר.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב), ד"ר ג'נטה אזרייבה, בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג ורן מילמן

• העלות החודשית של סל מזון בריא, המבוסס על המלצות התזונה העדכניות של משרד הבריאות, היא 844 שקלים למבוגר ו-737 שקלים לילד. רכיבי הסל המוצג בפרק נבחרו כדי לייצג תזונה מיטבית מבחינת איזון בין עלויות למילוי כלל הצרכים התזונתיים.
• המרכיב היקר ביותר בסל מזון בריא עבור מבוגר הוא "חלבון מן החי וקטניות", וחלקו בעלות סל המזון עומד על כ-40 אחוז. לעומת זאת, חלקו של המרכיב הזול ביותר – שומן – הוא כ-4 אחוז בלבד מעלות הסל.
• דווקא במשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת למימון סל המזון המומלץ גבוהה יותר מזו של קבוצות ההכנסה הגבוהות, מפני שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל.
• שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בחמישון התחתון גבוה פי תשעה מהחמישון העליון (כ-64 אחוז מתוך ההכנסה לעומת כ-7 אחוז, בהתאמה).
• משקי הבית בחמישוני ההכנסה השני והשלישי אינם מוציאים בפועל סכום המספיק לרכישת סל מזון בריא, אם מטעמי העדפה ואם מכיוון שהכנסתם אינה מספקת לרכישת הסל המומלץ. בחמישון ההכנסה התחתון סכום ההוצאה הנחוץ אינו מאפשר למשקי הבית לממן סל מזון בריא ללא ויתור על צרכים חיוניים אחרים.

מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל כה גבוהה?

פרופ' אלכס וינרב (חוקר ראשי במרכז טאוב)

• בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל על 81 שנים, לעומת ממוצע של 77.7 שנים במדינות ה OECD- ו-68.8 בעולם כולו.
• בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה – כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי – היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן.
• ניתוח אקונומטרי המתבסס על מדגם הכולל יותר מ-130 מדינות מצא כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי.
• אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער בין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב-OECD: ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.55 שנים יותר מגברים ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד.
• גורם נוסף שמאשש את מסקנות המחקר הוא העובדה שבישראל התמותה בקרב יהודים נמוכה יחסית ממחלות שמושפעות מרמת הפעילות הגופנית, כמו מחלות לב וכלי דם או סוגי סרטן מסוימים. ערבים כמעט אינם משרתים בצבא, ועל פי נתוני משרד הבריאות, שיעור האבחון של מחלות לב וכלי דם בקרבם גבוה מבקרב האוכלוסייה היהודית.
• אף שהשירות הצבאי הוא מרכיב חשוב בבריאות הציבור, הוא טרם נדון בספרות האקדמית בנושאי גורמי בריאות בכלל, ובספרות על בריאות בישראל בפרט.

באמברגו – ההודעה והחומרים הנלווים ניתנים לפרסום רק מיום רביעי (28/12) ב-6:00

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678, או לענת סלע-קורן, 050-6909749