דוח מצב המדינה 2017

לחצו  לקריאת כל פרקי  דוח מצב המדינה 2017  

"דוח מצב המדינה" של מרכז טאוב לשנת 2017 רואה אור

הדוח השנתי של מרכז טאוב, המתפרסם היום, מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2017. הדוח מרכז 10 מחקרים חדשים בתחומי תעסוקה, מאקרו-כלכלה, חינוך, בריאות ורווחה. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי דוח מצב המדינה 2017:

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2017

גלעד ברנד, פרופ' אבי וייס וד"ר אסף צימרינג

השנה החולפת התאפיינה בעלייה בשיעור התעסוקה ובשכר הריאלי לעומת ירידה בשיעור האבטלה, שנמצא בשפל היסטורי. אולם הצמיחה לנפש נמוכה ביחס למדינות אחרות, ופריון העבודה אינו צומח כלל.

• הגידול בשיעור התעסוקה, לצד העלייה בשכר הריאלי הממוצע, הובילו לעלייה מרשימה בהיקפי הצריכה בשנים האחרונות ולעלייה ברמת החיים. עם זאת, חלקים רחבים בשוק העבודה מתאפיינים עדיין בפריון עבודה ובשכר נמוכים. כמו כן, על אף השיפור בתחום, רמת המחירים בישראל עודנה בין הגבוהות במדינות ה-OECD.
• בטווח הארוך צפויים למדינה אתגרים דמוגרפיים שעלולים להאט את קצב הצמיחה במשק עוד יותר, ובראשם ירידה בחלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים, לצד עלייה בחלקן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית וכישוריהן אינם תואמים את שוק העבודה המודרני.

• מחירי הדירות ממשיכים להתייקר בקצב מהיר יותר משכר הדירה ובכך נמשכת הירידה בתשואה לבעלות על דירה. מאחר שהריבית חדלה לרדת לפני למעלה משנתיים, נראה שההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיות משקי הבית והמשקיעים לעליות מחירים נוספות בעתיד, הן במחירי הדירות הן בשכר הדירה הממוצע.
  

דפוסי השתלבות החרדים בשוק העבודה: ניתוח פנים-חרדי והשוואה רב-מגזרית

ד"ר איתן רגב

הפרק מתמקד בדפוסי ההשתלבות הייחודיים של חרדים בשוק העבודה, ובוחן את מאפייני התעסוקה על בסיס המגדר, הזרם החרדי ומקום המגורים. כמו כן נבחן הקשר בין גורמים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים והשכלתיים ובין מצב התעסוקה והשכר בקרב צעירים מכל המגזרים.

• בשנים האחרונות חלה עלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל-2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגילי 30–23 ב-9 נקודות אחוז – העלייה הגדולה מבין כלל המגזרים בישראל – והגיעו לרמה של 73 אחוזים בקרב נשים ו-36 אחוזים בקרב גברים. העלייה המשמעותית ביותר חלה בקרב נשים וגברים מהזרם החסידי.
• שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות (דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית), הן בפריפריה הן במרכז, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות. בהנחה שלמקום המגורים יש השפעה על אפשרויות התעסוקה ועל ההחלטה לעבוד, בהיבט התעסוקתי יש יתרון לבניית שכונות חרדיות בערים מעורבות על פני הקמת ערים נפרדות.
• ­­שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים דומה לשיעור בקרב חרדים בעלי תואר. כ-76 אחוזים מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי (בגילי 35–25) וכ-67 אחוזים מהסטודנטים החרדים היו מועסקים ב-2013, לעומת 37 אחוזים מהחרדים באותה קבוצת גיל שלא פנו להשכלה גבוהה. המשמעות היא שההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה מושפעת במידה רבה יותר מההחלטה לצאת לעבוד (המתבטאת בפנייה ללימודים) ופחות מעצם קבלת התואר. לעומת זאת, בקרב נשים ערביות ניכר פער גדול בין שיעורי התעסוקה של בוגרות התארים לאלו של הסטודנטיות – כלומר עבורן התואר משפר בהרבה את ההסתברות להיות מועסקות.
• השפעתה של הכנסת ההורים על הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות – שמגדילה מאוד את הסיכוי לרכישת השכלה אקדמית – גבוהה פי ארבעה בקרב האוכלוסייה הערבית מאשר בקרב יהודים.

• ליבשת המוצא של ההורים יש השפעה ניכרת על הכנסתם החזויה של ילדיהם, בכל המגזרים. בפיקוח על הכנסתם והשכלתם של ההורים (והשכלת האם בפרט) עולה כי יהודיות לא-חרדיות שאביהן נולד בצפון אפריקה צפויות להרוויח יותר מנשים שאביהן נולד בארץ. ממצא זה עשוי להעיד כי בהינתן שוויון הזדמנויות בהשכלה, הפערים העדתיים בשכר מצטמצמים. לעומת זאת, גברים שאימם נולדה באחת ממדינות אסיה צפויים להרוויח פחות מגברים שאימם נולדה בארץ.
  

פילנתרופים בישראל: תמונת מצב עדכנית

פרופ' קלוד בר רבי וחנן יונה

המחקר בוחן את מאפייני הפילנתרופיים הישראלים המודרניים, וזהו המחקר הראשון בנושא פילנתרופים ישראלים המתבסס על נתוני כלל התורמים שביקשו זיכוי מס בעבור תרומות לעמותות מוכרות בישראל. בפרק נבדקים גובה הסכומים הנתרמים ואת נדיבות התורמים (אחוז התרומה מתוך ההכנסה), וכן הקשר בין מאפיינים אישיים ובין הסיכוי לתרום.

• סך התרומות המדווחות לרשויות המס בישראל גדל בין 1999 ל-2011 כמעט פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים ל-606 מיליון שקלים בשנה.
• משקי בית בראשות נשים נוטים להיות נדיבים יותר (תורמים אחוז גבוה יותר מההכנסה), אולם משקי בית שעומדים בראשם גברים תורמים סכומים גבוהים יותר.
• פילנתרופים שעלו לישראל תורמים סכומים גדולים יותר ביחס לילידי הארץ, והם גם נדיבים יותר. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים, ותורמים בממוצע סכומים גדולים יותר, ולעומת זאת מאפייני פילנתרופים שעלו לפני 21 שנים או יותר דומים לאלו של תורמים ילידי הארץ. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים מביאים איתם תרבות תרומות שונה, אך זו מתכנסת בהדרגה לרמה המקובלת בתרבות המקומית.
• יש תת-ייצוג משמעותי של ערבים בפילנתרופיה הישראלית הרשמית – אף כי חלקם עומד על 20 אחוזים מהאוכלוסייה, רק אחוז אחד מהפילנתרופים הם ערבים.
• פילנתרופים המועסקים בענפי ההיי-טק, התעשייה, הבנקאות והפיננסים הם התורמים המשמעותיים והנדיבים ביותר ביחס לפילנתרופים מענפי כלכלה אחרים. לצד זאת, רק מיעוט קטן מהעובדים בענף ההיי-טק תורמים, וייתכן כי בענף הצעיר טרם התבססו נורמות של תרומה, כפי שקרה בענפי התעשיות המסורתיות.
• בין היישובים הנדיבים ביותר נמצאות רשויות עשירות, כמו כפר שמריהו וסביון, לצד יישובים מאשכול חברתי-כלכלי נמוך, כגון מודיעין עילית, חצור הגלילית וטבריה. ירושלים ותל אביב אינן נמצאות בעשירייה הפותחת של היישובים בדירוג לפי נדיבות.
  

התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה

פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה

מדיניות הרווחה בישראל נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית עודנה נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולכן לא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

• ההוצאה החברתית על רווחה, בריאות וחינוך עמדה בשנת 2016 על 205 מיליארד שקלים – 57 אחוזים מסך ההוצאה הממשלתית (ללא חוב ותשלומי ריבית). ההוצאה על רווחה עומדת על כמחצית מסך ההוצאה החברתית, ועל כשליש מסך ההוצאה הממשלתית. על אף היציבות בחלקה של ההוצאה לרווחה מכלל ההוצאה הממשלתית, במונחים ריאליים חלה תוספת של למעלה מ-7 מיליארד שקלים בתקציב (גידול של 8 אחוזים בשנה).
• תקציב משרד השיכון והבינוי הכפיל את עצמו ב-2016 (ביחס ל-2015) והיה קרוב ל-4 מיליארד שקלים. אחד הביטויים לכך הוא התרחבות ניכרת של מערך הדיור הציבורי: נרכשו כ-780 דירות חדשות והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים לרכישת דירות למאגר.
• בשנת 2017 צפויה ההוצאה על יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני לעמוד על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת, בדומה לשנת 2016 (לעומת 6 אחוזים ב-2015). אם מכלילים בחישוב זה את ההוצאה עבור יישום תוכנית "חיסכון לכל ילד" – שהופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה ולא נכללה בסך ההוצאה המומלצת – עולה סך ההוצאה עבור יישום המלצות הוועדה לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת. לצד זאת, הממשלה מתקדמת באיטיות ביישום המלצות אחרות, בעיקר בתחום הבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים.
• בהמשך למאבק הציבורי בנושא קצבאות הנכות הוחלט על שינוי מדיניות, וסכום הקצבאות יועלה החל משנת 2018. הסכום המיועד למימוש המדיניות עד שנת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.
  

תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך

שירותי הרווחה ברשויות המקומיות מתוקצבים בשיטת המצ'ינג (מימון תואם) – על כל שקל שהרשות משקיעה משרד העבודה משלים שלושה שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו נבחנת בבג"ץ עתירה נגד שיטת המימון בטענה שהיא אינה שוויונית. הפרק בוחן את דפוסי התקצוב ומצביע על כך שאכן קיים אי שוויון ניכר בתקצוב בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות, אך הפער מוסבר ברובו בהבדלים בסוגי הטיפול המוצעים לנזקקים – ובפרט ברמת ההוצאה על טיפול חוץ-ביתי, שהיא יקרה במיוחד. הפערים הללו קשורים, ככל הנראה, בעיקר למגבלות המשאבים של היישובים החלשים, להיעדר מענים חוץ-ביתיים המותאמים לאוכלוסייה הערבית ולהעדפות היישובים באשר לאופן ההתמודדות עם הצרכים.

• ההוצאה הממוצעת על רווחה (הכוללת את הקצאת משרד העבודה והרווחה בסוף השנה והתוספת העצמית של הרשות) בערים חזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15) היא 9,095 שקלים למטופל, בעוד ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד.
• הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים למטופל ברשויות מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות.
• מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר. סיבה נוספת אשר מגדילה את הפער היא יכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים נרחבים בהרבה מאלה הנדרשים לקבלת המימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המימון התואם.

מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות: מבט על

פרופ' יוסי שביט ונחום בלס

האתגר הגדול ביותר העומד בפני מערכת החינוך הוא צמצום אי השוויון החמור בין תלמידים מרקעים שונים. מבחינה זו חלה התקדמות מסוימת בשנים האחרונות, אולם הדרך לשוויון עוד ארוכה.

• ההוצאה לתלמיד גדלה בכל המערכת, אולם בעיקר בשכבות החזקות (חמישוני הטיפוח העליונים). פחות מ-30 אחוזים מהתוספת הוקצו לתלמידים בשני החמישונים הנמוכים.
• בהיבט של שעות ההוראה לתלמיד, בבתי ספר בחינוך היסודי העברי המשתייכים למעמד הנמוך ביותר (חמישון תחתון) חלו שינויים מינוריים בלבד בשנים האחרונות (עלייה של כ-2 אחוזים), בעוד בחמישונים התחתונים בבתי ספר ערביים חל גידול ממוצע של 3-5 אחוזים. אולם על אף השינויים, מספר השעות לתלמיד בחינוך הערבי נותר נמוך ממספר השעות לתלמיד בחינוך העברי.
• תוצאותיו של המהלך לצמצום במספר התלמידים בכיתה ניכרו בעיקר בחינוך הערבי, שהכיתות בו היו גדולות מאוד לפני כן. בחינוך העברי חל שינוי קטן מאוד, והוא התרכז בעיקר בחמישונים המבוססים.
  

חרם בין תלמידים

פרופ' יוסי שביט וערן חכים

הפרק בוחן את התופעה של חרם ובריונות בבתי הספר, ומתמקד בקשר שבין הסיכוי להיות קורבן לחרם למאפייני התלמיד או התלמידה: לאום, מעמד, מגדר ודרגת כיתה. עוד נסקרים השינויים בדפוסי הקורבנוּת לאורך זמן.

• שיעור המדווחים על חרם ב-2015 עמד על כ-6 אחוזים מכלל התלמידים בבתי הספר בישראל. בלמעלה מ-60 אחוזים מהכיתות יש לפחות ילד אחד מוחרם.
• קיימים פערים משמעותיים בין זרמי החינוך בשיעור התלמידים המדווחים שהוחרמו: 11 אחוזים בבתי ספר ערביים, לעומת 3.4 אחוזים במוסדות עבריים. גם בתוך החינוך הערבי התגלו פערים גבוהים בין תת-המגזרים: 15 אחוזים מהתלמידים במגזר הבדואי דיווחו על חרם, לעומת 10 אחוזים במגזר הערבי ו-7 אחוזים במגזר הדרוזי.
• בנות יהודיות מדווחות על קורבנוּת לחרם בשיעורים גבוהים במעט מבנים: כ-5.2 אחוזים לעומת כ-4.7 אחוזים. במגזר הערבי המגמה הפוכה: כ-17 אחוזים מהבנים דיווחו על קורבנות לחרם לעומת כ-13 אחוזים מהבנות.
• תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך סובלים מחרמות בשיעורים גבוהים יותר מתלמידים ממעמדות גבוהים: בקרב תלמידים ממעמד נמוך יותר (הורים בעלי 11 שנות לימוד) מדווחים על קורבנות לחרם 16 אחוזים מהתלמידים הערבים ו-6 אחוזים בקרב יהודים, לעומת כ-11 אחוזים בקרב ערבים ו-4 אחוזים בקרב יהודים ממעמד גבוה יותר (הורים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה).
• בין 2007 ל-2015 חלה ירידה ניכרת בשיעור הקורבנות לחרם: מ-18 ל-11 אחוזים מהתלמידים בחינוך הערבי, ומ-5 לכ-3.4 אחוזים בחינוך היהודי. הירידה גדולה במיוחד בקרב מי שסובלים מחרם בשיעורים הגבוהים ביותר – תלמידי בתי הספר היסודיים, ותלמידים בזרם החינוך הערבי. על כן, יש לבחון ולעודד את הגורמים לירידה כדי להרחיבם גם לשאר הכיתות.
  

השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

הדס פוקס

בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בנתוני ההשכלה והתעסוקה בחברה הערבית. הפרק בוחן את המגמות הללו בחלוקה לתתי-קבוצות ולפי מגדר, ומצא שחל שיפור ניכר בהשכלה התיכונית ובהשכלה הגבוהה – אולם יש פערים גדולים בין תתי-הקבוצות הערביות.

• נראה כי גורם מרכזי לפערי ההשכלה בין יהודים לערבים הוא רקע חברתי-כלכלי חלש יותר של האוכלוסייה הערבית. בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות היו גבוהים יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל הקבוצות, אולם בקרב הגברים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים – והפערים אף גדלו בעשור האחרון.
• ביחס ליהודים, שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית-הנדסית. ההבדלים בולטים במיוחד בקרב נשים: 39 אחוזים מהיהודיות הזכאיות לבגרות בשנת 2013 למדו במגמה מדעית, לעומת 71 אחוזים בקרב בדואיות ו-84 אחוזים בקרב נוצריות.
• שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, במיוחד בדואיות ודרוזיות – עלייה של כמעט 50 אחוזים בין 2008 ל-2013. בקרב גברים השיפור נמוך בהרבה (אם כי ייתכן שחלק מכך נובע מהעובדה שהנתונים אינם כוללים לימודים לתואר אקדמי בחו"ל, הנפוצים בקרב גברים ערבים).
• נשים ערביות (ובמיוחד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים. מגמה זו עלולה להוביל לקשיים תעסוקתיים: בשנת הלימודים תשע"ד 59 אחוזים מהמועמדים לשיבוץ להוראה במגזר הערבי לא השתבצו בבתי ספר, ואם לא תחול ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטיות לתעודת הוראה שיעור זה צפוי לעלות עם הגידול בשיעור האקדמאיות הערביות.
• כמו בשנים קודמות, גברים ערבים רבים פונים ללימודים בתחום הבריאות (בארץ ובחו"ל), אך לצד זאת יש עלייה בשיעור הפונים ללימודי הנדסה ומחשבים – מה שעשוי להעיד על פתיחות לתחומי תעסוקה חדשים.

• פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בבריאות ובחינוך, אך גבוהים בקרב מי שלמדו הנדסה, מחשבים, עסקים וניהול. הפערים הגבוהים בתחומים אלו נובעים במידה רבה מהבדלים בענפי התעסוקה של הבוגרים: האקדמאים היהודים מועסקים בענפים רווחיים יותר (למשל, 28 אחוזים מהבוגרים היהודים מועסקים בתכנות לעומת 16 אחוזים מהבוגרים הערבים).

  

התפתחויות עכשוויות במערכת הבריאות

פרופ' דב צ'רניחובסקי

הפרק עוסק בסוגיות הבוערות ביותר במערכת הבריאות, ובהן איזון בין מימון ציבורי לפרטי, התנהלות קופות החולים וחברות הביטוח המסחריות, וההיערכות להזדקנות האוכלוסייה.

• חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD. כמגמה משלימה חלה עלייה בהוצאה הפרטית על בריאות: מכ-4.5 אחוזים מסך ההוצאות של משקי הבית בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים ב-2015. הסיבה העיקרית לעלייה בהוצאה היא רכישת ביטוחים פרטיים.
• הביקוש לטיפולים רפואיים עלה, בעיקר עקב הזדקנות האוכלוסייה. בד בבד הצטמצם היצע כוח האדם הרפואי, בעיקר במערכת במימון ציבורי. עקב כך עלו מחירי הרפואה. מגמות אלו, בצירוף התלות הגוברת במימון פרטי (שאינו נגיש לכולם), מביאים להגדלת הפערים בנגישות שירותי הרפואה עבור משקי בית ברמות הכנסה שונות ואזורים שונים בארץ.
• לאור הזדקנות האוכלוסייה והעניין הציבורי בנושאי הטיפול הסיעודי, הממשלה נקטה כמה צעדים לשיפור השירות הרפואי לקשישים, ובהם העלאת קצבת הזקנה המרבית לטיפול סיעודי בקשישים ל-5,000 שקלים, ביטול מבחן האמצעים לילדיהם לשם קביעת סבסוד טיפול ממושך במוסד, והסדרת מעבר מיידי של מבוטחים קבוצתיים בביטוח סיעודי של מקומות העבודה לביטוחים של קופות החולים. למרות זאת, הטיפול הסיעודי בישראל עדיין ירוד בהשוואה למדינות המפותחות ונדרשת אסטרטגיה להסדרת הנושא – הן מבחינת כיסוי ביטוחי רחב יותר הן מבחינת תכלול הטיפול בקשישים בידי גורם אחד.
• לאחרונה ניכרת מגמה גוברת של רכישת מוסדות רפואה פרטיים על ידי קופות החולים – שהן מוסדות ללא כוונת רווח  ועל ידי חברות מסחריות. מגמה זו מעלה שאלות בנוגע לעידוד ביקושים להליכים רפואיים (לא בהכרח נחוצים) במימון פרטי, לצמצום חופש הבחירה במערכת ולחלוקה בין מימון ציבורי לפרטי במערכת הבריאות.
  

בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל

פרופ' דב צ'רניחובסקי, בשארה בשאראת, ליאורה בוורס, אביב בריל וחן שרוני

הפרק עוסק בבריאות האוכלוסייה הערבית בהשוואה לאוכלוסייה היהודית בישראל מהיבטים שונים, ובהם גורמי הסיכון האופייניים לערבים ונגישות שירותי הרפואה עבורם.

• תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל (79 שנים) היא הגבוהה ביותר בהשוואה לעולם הערבי-מוסלמי, אך היא נמוכה ביחס לאוכלוסייה היהודית (82.7 שנים) ולממוצע ב- OECD (81.6 שנים).
• קיימים פערים ניכרים בין יהודים לערבים בתמותת תינוקות: בקרב יהודים שיעור התמותה עמד על כ-2.7 לאלף לידות, לעומת כ-3.4 בקרב דרוזים, כ-3.0 בקרב נוצרים וכ-7.5 בקרב מוסלמים. גם במדדים אלו נתוניהם של ערבים בישראל טובים בהשוואה למדינות ערביות מוסלמיות אחרות. תמותת תינוקות בפרט, ותוחלת החיים בכלל, קשורות למצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה.
• סיבות המוות האופייניות לערבים שונות מהסיבות המובילות אצל יהודים. בקרב ערבים בולטים במיוחד מומים מולדים, תאונות דרכים ועבודה ושיעורים גבוהים יחסית של מחלות כרוניות. ניתן להסביר חלק מהפער בדפוסים חברתיים של האוכלוסייה הערבית, כמו נישואי קרובים שמעלים את שיעור המומים המולדים ושיעור גבוה של מעשנים (44 אחוזים מהגברים הערבים מעשנים, לעומת 22 אחוזים בקרב גברים יהודים).
• במחוזות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית – בחיפה, בירושלים ובעיקר בצפון – ניכר מחסור ברופאים, בכוח אדם סיעודי ובציוד רפואי. כמן כן, המרחק הממוצע מבית חולים ליישובים ערביים הוא כ-22 ק"מ, לעומת כ-14 ק"מ מיישובים יהודיים.
  

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749