באמברגו עד יום ב' (30.12) בשעה 6:00
הדוח השנתי של מרכז טאוב מסדרת הרברט מ' סינגר מתפרסם היום, ומציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל בשנת 2019. הדוח מרכז שבעה מחקרים חדשים בתחומי הכלכלה, התעסוקה, החינוך, הבריאות והרווחה, הסוקרים את המצב בישראל כיום, את השינויים שנעשו במדיניות ואת האתגרים הניצבים על הפרק, לצד מחקרים נוספים שפרסם המרכז בשנה החולפת.
עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.
מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2019"
מצב המשק: מבט-על
פרופ' בנימין בנטל וגלעד ברנד
בשנים האחרונות המשק מתאפיין בצמיחה יציבה יחסית ובשוק עבודה הדוק. עם זאת, התוצר לנפש צומח בקצב איטי יחסית, המערכת הפיסקלית נתונה ללחץ גובר והחריגה בתקציב עומדת על כ-4% תוצר. לצד זאת מסתמנים עלייה בתחרות המקומית ותהליך של התאמת המחירים בישראל לרמתם במדינות מפותחות אחרות.
בשנת 2019 צפוי התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של ישראל לצמוח ב-3.2% – עלייה המבטאת צמיחה לנפש של 1.2%. שיעור זה נמוך מעט בהשוואה לשנים קודמות; הוא משקף פריון עבודה נמוך ואינו מאפשר את צמצום הפערים מול המדינות המפותחות.
התוצר לעובד בישראל עומד בשנים האחרונות על כ-65% מהתוצר לעובד בארה"ב ועל כ-85% מהתוצר הממוצע לעובד במדינות ה-OECD. פריון העבודה הנמוך קשור גם במלאי נמוך של הון ציבורי, המבטא מחסור בעיקר בתשתיות תחבורה, חינוך ובריאות. לפני כיובל שנים ההון הציבורי ביחס לתוצר היה כמעט שווה בגודלו להון הציבורי של מדינות ב-OECD, אך הוא נשחק בהתמדה לאורך השנים וכעת יחס זה עומד על כמחצית מזה של ממוצע מדינות ה-OECD. על פי הערכות המקובלות בספרות הכלכלית, לו היה ההון הציבורי ביחס לתוצר בישראל עומד על שיעור דומה לזה שבמדינות ה-OECD, היה התוצר לעובד בישראל (וכתוצאה מכך כנראה גם השכר) גדל בכ-16%, ובכך משתווה לממוצע ב-OECD.
המדיניות הפיסיקלית בשנים האחרונות הובילה להפרה של מגבלות הגירעון וההוצאה הקבועות בחוק. על פי ההערכות הגירעון צפוי להגיע לכ-4% תוצר. שיעור גבוה זה מגדיל את יחס החוב לתוצר בתקופה שבה מצב המשק טוב ואין הצדקה כלכלית לגידול בגירעון ובחוב. "עליית הגירעון והחריגה מכללי ההוצאה מצריכים התאמות תקציביות. עם זאת, מסתמנת מגמה הפוכה הנובעת מהכוונה להעלות את ההוצאה הביטחונית ל-6% תוצר, כך שקיים חשש שההוצאות האזרחיות והחברתיות של הממשלה ירדו בשנים הקרובות באופן ניכר", אמר פרופ' בנימין בנטל, יו"ר תוכנית המדיניות בתחום הכלכלה במרכז טאוב.
בשנים האחרונות מסתמנת עלייה חדה בהכנסות משקי בית שנמצאים בחלק האמצעי והתחתון של התפלגות ההכנסות. בשנים 2012–2017 עלתה הכנסתם נטו של משקי הבית בחמישון האמצעי והתחתון בקצב שנתי ממוצע של כ-4%, לעומת 2.6% בלבד בחמישון העליון. מגמה זו מצביעה על "חלחול" הצמיחה לשכבות החלשות יותר, שלא כמו במדינות מפותחות אחרות, שבהן הגידול בהכנסות מתרכז בחלק העליון של ההתפלגות. הדבר נובע מגידול מהיר בהכנסות מעבודה בעשירוני ההכנסה הנמוכים עקב עלייה בשכר ובהיקפי התעסוקה. כתוצאה מכך ניכרת ירידה עקבית באי השוויון בהכנסות בישראל בעשור האחרון. יצירת כלים כמו הכשרות מקצועיות תסייע להמשך ההשתלבות בשוק העבודה ובשיפור אפיקי התעסוקה, ומכאן להמשך צמצום פערים כלכליים.
אשר לרמת המחירים, מצטברות עדויות לתהליך איטי של התאמת המחירים בישראל לאלה שבמדינות מפותחות אחרות. מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5% בהשוואה למדינות ה-G7. עוד נראה כי מפנה מבורך חל באופן שבו שינויים ברמת המחירים העולמית באים לידי ביטוי במחירים בישראל. עד שנת 2015, התייקרות במחירי חו"ל העלתה את רמת המחירים המקומית בתוך חודשים ספורים, אך ירידה במחירי חו"ל הוזילה את המחירים בישראל במידה מוגבלת בלבד ובאופן איטי למדי. חוסר סימטריה מסוג זה מאפיין מדינות רבות, אך עוצמתו בישראל חריגה יחסית. מהשנים 2015–2016 ניתן להבחין בשינוי בתבנית זו ונראה כי כעת התגובה של המחירים המקומיים למחירי חו"ל מהירה יחסית, ללא עדויות לחוסר סימטריה. "ככל הנראה, שינוי המגמה נובע מהתגברות התחרות במשק בעקבות רפורמות שנערכו בשנים האחרונות. עם זאת, רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה בכ-12% מזו הצפויה במשק עם הכנסה דומה לזו של ישראל", אמר החוקר גלעד ברנד.
התשואה למיומנויות בשוק העבודה בישראל
גלעד ברנד
המחקר של מרכז טאוב בדק היכן כדאי למקד את המאמצים להעלאת הפריון במשק – בשיפור המיומנויות בקרב העובדים החלשים או במימוש הפוטנציאל בקרב בעלי המיומנויות הגבוהות, למשל באמצעות עידוד תחומי ההיי-טק. מהשוואה בין-לאומית עולה כי בעלי המיומנויות הגבוהות ממצים היטב את יכולותיהם, ומתוגמלים היטב על כישוריהם. לעומת זאת, בקרב בעלי המיומנויות הנמוכות המצב שונה: רמת מיומנותם נמוכה מאוד בהשוואה לעובדים חלשים במדינות אחרות, והשתלבותם בשוק העבודה טובה פחות.
השוואת פער השכר לשעה בין עובדים בישראל לעובדים במדינות OECD נבחרות מראה כי ברמות המיומנות הנמוכות כפי שנמדד במבחני PIAAC הפער מגיע ל-50%, ואילו ברמות המיומנות הגבוהות הוא יורד עד לכ-15%. כלומר, רמת ההכנסה של העובדים המצטיינים קרובה יחסית לרמת ההכנסה של עובדים זהים להם במדינות השוואה אחרות, אך ההכנסה של העובדים החלשים נמוכה מאוד בהשוואה להכנסתם של עובדים חלשים במדינות אחרות. פערי ההכנסה הנמוכים ברמות המיומנות הגבוהות נובעים מכך ששוק העבודה בישראל מתגמל עובדים בעלי מיומנויות גבוהות במיוחד (בהיי-טק ומחוצה לו) יותר מאשר במדינות אחרות. למשל, הפער בשכר לשעה בין עובד עם מיומנויות גבוהות מאוד לבין עובד עם מיומנויות נמוכות יותר עומד על 33% בקרב גברים ו-27% בקרב נשים, שיעור כמעט כפול מהפער ב-OECD של 16% ו-17% בהתאמה.
כ-95% מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר, "המצטיינים", הם יהודים לא-חרדים – מגזר המהווה פחות מ-70% מהאוכלוסייה בכללה. אמנם רמות מיומנותם והשכלתם של המצטיינים בישראל אינן גבוהות בהשוואה בין-לאומית, אך ניכר שהם משתלבים במשרות בשכר גבוה במידה רבה יותר מהעובדים המצטיינים במדינות אחרות, נשים וגברים כאחד.
בקרב עובדים בעלי מיומנויות נמוכות המצב שונה: רמת מיומנותם נמוכה בהרבה ממקביליהם בכל שאר מדינות ה-OECD (למעט טורקיה וצ'ילה), זאת אף ששיעורי ההשכלה בקרבם גבוהים יחסית – כלומר למרות השכלתם המיומנויות שלהם נמוכות מאוד באופן יחסי. עבור המחצית החלשה יותר של העובדים מבחינת מיומנויות, התשואה ללימודים אקדמיים נמצאה קרובה לאפס, ממצא חריג בהשוואה בין-לאומית, ולדברי ברנד: "ניתן ללמוד מכך על הקושי לצמצם פערי הכנסה באמצעות הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה. ייתכן שהקושי טמון בפערים שנוצרו בשלבי החינוך המוקדמים, ועל כן דרוש שיפור בכישורים כבר בגילאים הצעירים".
בעוד שוק העבודה מתגמל היטב עבור כישורים בקרב יהודים, האוכלוסייה הערבית בישראל מתאפיינת בתשואה נמוכה על מיומנויות. מעבר לכך, נראה שהעובדים הערבים אינם מתוגמלים בהתאם לוותק שלהם בשוק העבודה. לדוגמה, בקרב יהודים לא-חרדים, תוספת של כל שנת ותק מתורגמת לעלייה ממוצעת של 2.5% (נשים) ו-2.8% (גברים) בשכר, ואילו במגזר הערבי התשואה עומדת על 0.1% (נשים) ו-1.3% (גברים) בלבד.
ניתן להסביר מצב זה בין השאר בכך שמשלחי היד הנפוצים באוכלוסייה הערבית מתאפיינים בתשואה נמוכה לוותק; שהאוכלוסייה הערבית אינה מתוגמלת כראוי עבור כישוריה; וששיפור מתמשך במאפייני התעסוקה של האוכלוסייה הערבית – כלומר השתלבות טובה יותר של צעירים ערבים בשוק העבודה מאשר של מבוגרים – מקשה על מדידה מדויקת של התשואה לוותק, וייתכן שעקב כך זו נמדדת בחסר. על כל פנים, מכלול ממצאים אלו מעלים חשש ניכר כי האוכלוסייה הערבית מתקשה לממש את כישוריה בשוק העבודה.
"המיצוי הגבוה של הפוטנציאל הטמון בקבוצת העובדים המיומנים בישראל מצביע על הצורך להסב את תשומת הלב לקבוצת העובדים המיומנת פחות, וגם לאוכלוסייה הערבית, שככל הנראה אינה ממצה את כישוריה בשוק העבודה, אם כי נראה שנשים ערביות משתלבות יותר בהשכלה גבוהה ובתעסוקה, ויש בכך מקום לאופטימיות זהירה", אמר ברנד.
שוק העבודה: מבט-על
הדס פוקס ופרופ' גיל אפשטיין
בשנת 2019 היו שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ושיעורי התעסוקה גבוהים (81% ו-78%, בהתאמה) ודומים ברמתם ל-2018, והשכר הריאלי הוסיף לעלות, אך בקצב איטי מבשנים קודמות.
שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך ב-2019 הוא כמעט לא השתנה. לאור השיפור בנתוני החינוך וההשכלה הגבוהה בקרבן, צפויה עלייה בשיעור התעסוקה שלהן בשנים הקרובות. לעומת זאת, בקרב גברים ערבים שיעור התעסוקה נותר נמוך יחסית, חלקית משום שהם פורשים משוק העבודה בגיל צעיר, ואף ניכרת ירידה מ-2017. בקרב נשים חרדיות שיעור התעסוקה גבוה על אף פריון הילודה הגבוה שלהן, והוא דומה בקרב נשואות ולא נשואות. שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים (כ-51%) נמוך משהיה ב-2015, ובקרב חרדים שלמדו בכולל הוא נמוך ב-31% מזה של אלה שלא למדו.
בהשוואה למדינות OECD, שיעורי התעסוקה של גברים ונשים בישראל קרובים לחציון, אך יש הבדלים גדולים בין המגזרים. תעסוקה של נשים וגברים יהודים לא-חרדים מדורגת גבוה, אך בקרב גברים ונשים ערבים שיעור התעסוקה סמוך לתחתית הרשימה. במיוחד בולט שיעור התעסוקה הגבוה של נשים יהודיות לא-חרדיות (כ-82%), ושל חרדיות (74%), על אף פריון הילודה הגבוה יחסית בקרבן (2.6 ו-7 ילדים לאישה, בהתאמה). "שיעור תעסוקת הנשים עלה בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אימהות לילדים קטנים. שיעורי התעסוקה הגבוהים ושעות העבודה הרבות בקרב יהודים לא-חרדים, לצד פריון ילודה גבוה, מקשים מאוד על הורים בישראל לשלב בין עבודה, משפחה ופנאי, וישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף מבחינת איזון משפחה וקריירה", אומרת החוקרת הדס פוקס.
כמחצית האוכלוסייה בגילי 25–64 חיה במשקי בית עם ילדים מתחת לגיל 18, מהם 71% משקי בית זוגיים. שיעור משקי הבית החד-הוריים מכלל האוכלוסייה קטן (8%). נכון ל-2017, ב-40% ממשקי הבית הזוגיים שני בני הזוג מועסקים במשרה מלאה, וב-37% מהם האב עובד בהיקף משרה גדול מהאם. בחלוקה למגזרים, ב-51% ממשקי הבית של יהודים לא-חרדים שני ההורים עובדים במשרה מלאה, לעומת 25% ממשקי הבית הערביים ורק 13% ממשקי הבית החרדיים. ב-43% ממשקי הבית החרדיים אף אחד מבני הזוג אינו מועסק במשרה מלאה, לעומת 15% בקרב ערבים, ו-11% בלבד בקרב יהודים לא-חרדים. במשק בית חרדי מספר שעות העבודה הממוצע של שני ההורים מסתכמות בפחות ממשרה מלאה אחת, בעוד במשק בית יהודי לא-חרדי מספר שעות העבודה של שני בני הזוג יחד כמעט כפול. עוד נמצא כי זמן הנסיעה למקום העבודה מוסיף לנטל על ההורים העובדים: ב-2017, שיעור הגברים שעבדו מחוץ ליישוב המגורים עמד על 64%, ושיעור הנשים עמד על 48%.
נוכח השילוב בין מספר הילדים, שעות העבודה הרבות והנסיעות הממושכות למקום העבודה, רק 56% מהעובדות ו-59% מהעובדים העידו על שביעות רצון מהאיזון בין העבודה לשאר תחומי חייהם. ככלל, נמצא כי רמת שביעות הרצון של אנשים ללא ילדים מתחת לגיל 18 גבוהה יותר, וזו של יהודים לא-חרדים עם ילדים צעירים היא הנמוכה ביותר.
בבדיקה לפי גיל, בכלל האוכלוסייה שיעורי התעסוקה עולים בגילים 25–40, ולאחר מכן יורדים. בקרב גברים יהודים לא-חרדים שיעור התעסוקה עולה עד גילי 35-39 ואחריו יורד, בעיקר לקראת הפרישה בגילי 65-69. הגברים הערבים, שרבים מהם עובדים בעבודות פיזיות, נפלטים משוק העבודה בגיל צעיר ושיעור התעסוקה שלהם יורד לאורך כל טווח הגילים, ואילו שיעור התעסוקה של החרדים נמצא בעלייה עד גיל 50. בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור התעסוקה יציב למדי עד סביבות גיל 54, ואילו בקרב חרדיות וערביות הירידה בתעסוקה מתחילה בגיל צעיר יחסית, והיא הולכת ונעשית חדה יותר מגיל 50.
סיכון למחשוב בשוק העבודה בישראל
שביט מדהלה
מיפוי שוק העבודה בישראל מראה כי בדומה למדינות OECD, כ-15% מהמשרות הן ברמת סיכון גבוהה למחשוב, 54% ברמת סיכון בינונית, ו-31% ברמת סיכון נמוכה (שיעור גבוה מממוצע ה-OECD). יש משימות שמחשב יתקשה להחליף: משימות הדורשות יכולת תפיסה ומניפולציה, יצירתיות, ואינטליגנציה חברתית. שיעור גבוה של משרות הנמצאות בסיכון גבוה למחשוב הן בענפי הבינוי והתעשייה, שירותי תחבורה, אחסנה, דואר ובלדרות, ושירותי אירוח ואוכל. לעומת זאת, בענפים כמו אמנות ובידור, מידע ותקשורת, חינוך וביטחון, המאופיינים לרוב בדרישות ליצירתיות ויכולת פתרון בעיות מורכבות, נמצא שיעור נמוך של משרות בסיכון גבוה למחשוב.
בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי בקרב צעירים בגילי 16–24 יש שיעור גבוה יותר של משרות בסיכון גבוה למחשוב, ככל הנראה משום שלרוב הם מועסקים במשרות זמניות. בקרב גברים יהודים חלה ירידה בשיעור המשרות בסיכון בגילי העבודה 25–54, לעומת עלייה בשיעורן לקראת היציאה משוק העבודה – גילי 55–65. גברים ערבים בכל קבוצות הגיל הם בעלי שיעור משרות בסיכון גבוה יותר, הן בהשוואה ליהודים והן בהשוואה לממוצע ב-OECD.
פיקוח על משתנים סוציו-דמוגרפיים מראה כי ככל שרמת ההשכלה עולה – כך יורד הסיכון למחשוב: השכלה תיכונית מפחיתה את הסיכון למחשוב בכ-5 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית, והשכלה גבוהה מפחיתה את הסיכון בכ-15 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית. קשר הפוך זה מתקיים גם בפיקוח על משלחי יד. מבחינה מגדרית, נשים, ובפרט נשים יהודיות שאינן חרדיות, נמצאות בסיכון גבוה יותר לעומת גברים, ובפיקוח על משלח היד הפערים גדלים לרעתן. דבר זה עשוי להעיד שנשים נוטות להשתמש פחות במיומנויות הנדרשות לשוק העבודה העתידי לעומת גברים באותם מקצועות.
התפלגות התעסוקה לפי משלחי יד מצביעה על פערים גדולים בין גברים ערבים ליהודים: כמחצית הגברים הערבים מועסקים בתעשייה, בינוי והפעלת מכונות – משרות המאופיינות בשיעור גבוה של סיכון למחשוב. בנוסף, בקרב ערבים וערביות נמצא שיעור תעסוקה גבוה יחסית במשלחי יד בלתי מקצועיים שאינם דורשים מיומנויות גבוהות והכשרה. בקרב האוכלוסייה החרדית בולטת קבוצת משלחי היד האקדמיים – מרביתם בתחום החינוך, המאופיין בסיכון נמוך למחשוב.
בקרב האוכלוסייה הערבית, תדירות השימוש במיומנויות שזוהו כמיומנויות נדרשות בשוק העבודה העתידי נמוכה בהשוואה ליהודים ולממוצע ב-OECD. גברים יהודים שאינם חרדים משתמשים במיומנויות אלו יותר מנשים מכל קבוצות האוכלוסייה ואף יותר מגברים ב-OECD ומקבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל, בעיקר במיומנות של פתרון בעיות מורכבות ותכנון עבור אחרים. עוד נראה כי תדירות השימוש במיומנויות הנדרשות בשוק העבודה העתידי גדלה עם העלייה בגיל, ומגיעה לשיאה בגילי 36–54.
גם בשימוש במחשב, מיומנות חשובה לשוק העבודה העתידי, נמצאו פערים בין ערבים ליהודים: בקרב האוכלוסייה הערבית רק כ-43% משתמשים במחשב בעבודתם, לעומת 77% בקרב יהודים שאינם חרדים.
המגמות הנוכחיות והשינויים הצפויים מעמידים בסיכון לפגיעה בתעסוקה את קבוצות האוכלוסייה המאופיינות ברמת השכלה נמוכה, בשכר נמוך, וכן מועסקים מהמגזר הערבי, נשים, ומועסקים המתגוררים במחוז דרום. כלי מרכזי המאפשר נגישות לרכישת כישורים, ובעיקר לאוכלוסיות הפגיעות, הוא מערך ההכשרות המקצועיות שמפעילה המדינה. "כדי להרכיב מערך הכשרות מקצועיות יעיל נדרש מידע איכותי על הכישורים הנחוצים. סקר המיומנויות מסייע להציג את תמונת המצב מנקודת המבט של העובדים; ואולם להשלמת התמונה נדרשים סקרי מעסיקים שישקפו את צורכיהם וייתנו דגש לאיתור הכישורים הנדרשים בשוק", אומרת חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה, ומוסיפה: "למידה של כישורים חשובה לאורך כל החיים, אך יש חשיבות מוגברת לכך כבר בשלבים המוקדמים באמצעות מערכת החינוך. זוהי נקודת הזמן המיטבית לפעול לצמצום פערים עתידיים ולשילוב מדיניות העוסקת בהתאמת ההון האנושי לשוק העבודה העתידי".
מערכת החינוך: מבט-על
נחום בלס
מאז 2010 תקציב החינוך גדל מהר ממספר המורים, מספר המורים גדל מהר ממספר הכיתות, ומספר הכיתות גדל מהר ממספר התלמידים. תהליכים אלו אפשרו להגדיל את ההקצאה לכיתה ולתלמיד, לשפר את הישגי התלמידים ולצמצם פערים במערכת. במבחן פיזה האחרון אמנם חלה נסיגה בהישגי התלמידים הערבים, אך היות והיא מצביעה על מגמה הפוכה להתפתחויות החיוביות האחרות, יש לבחון לעומק וביסודיות את סיבותיה.
בעשרים השנים האחרונות עברה מערכת החינוך טלטלות דמוגרפיות: לאחר ירידה בחלקה של אוכלוסיית תלמידי החינוך הממלכתי היהודי, בעשור האחרון עלה חלקם מ-37% ל-40%. זאת בעיקר עקב עלייה בילודה ותהליכי חילון באוכלוסייה הדתית. החינוך הממלכתי-דתי שמר על חלקו על אף שיעורי הילודה הגבוהים, ובחינוך החרדי הואט קצב הגידול המהיר של התלמידים. אולם השינויים הבולטים התחוללו במגזר הערבי, שחלקו בחינוך היסודי ירד מ-28% ב-2010 ל-24% ב-2019 בעקבות הירידה בשיעורי הילודה בקרב נשים ערביות.
לדברי חוקר מרכז טאוב נחום בלס, "השינויים מצביעים על כך שקשה לחזות התפתחויות דמוגרפיות במערכת החינוך, ואכן כל התחזיות התבררו כשגויות. בכל תחזית יש מרכיב של אי ודאות, במקרה זה – בחירת בית הספר. המעברים של בני ארבע הקבוצות העיקריות המרכיבות את המערכת בין מוסדות דתיים יותר למוסדות דתיים פחות הוא ככל הנראה הגורם העיקרי לפער בין התחזיות למה שהתרחש בפועל".
תהליך מעניין נוסף, אם כי מצומצם עדיין, המתחולל בחברה הערבית, הוא של אזרחים ערבים השולחים את ילדיהם למוסדות לימוד יהודיים, ביישובים יהודיים וביישובים מעורבים. נכון ל-2018, ב-24 בתי ספר יהודיים לומדים מעל 10% תלמידים ערבים. הסיבה לכך היא שילוב של קשיי דיור של האוכלוסייה הצעירה ביישובים הערביים בשל היעדר תוכניות בינוי, ורצונם להעניק לילדיהם חינוך איכותי יותר, כפי שהדבר נתפס בעיניהם.
בשנים 2015–2018 גדל תקציב משרד החינוך ב-21%. מבדיקת ביצוע התקציב עולה כי מעט תוכניות גדלו ב-2018 מעבר לגידול הכללי בתקציב. התוכנית שגדלה בשיעור הגבוה ביותר הייתה הארכת יום הלימודים (229%), אחריה – תוכניות תקשוב טכנולוגיה ומדעים (64%), החינוך הבלתי פורמלי ותרבות יהודית (45% כל אחת), ומעיין החינוך התורני (37%).
בין 2014 ל-2017 גדל התקציב לתלמיד בחינוך היסודי ב-17%, בחטיבות הביניים ב-24%, ובחטיבה העליונה ב-30%. שיעור העלייה בחינוך הערבי היה גבוה מאשר בחינוך העברי, אך גובה התקציב במגזר היהודי עדיין גבוה במידה ניכרת. תלמידי החינוך הממלכתי-דתי נהנו מהתקציבים הגבוהים ביותר. קצב הגידול בהוצאה לתלמיד בישראל היה גדול מב-OECD (25% לעומת 9%), כך שבחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד משתווה להוצאה לתלמיד ב-OECD ואף עולה עליה מעט, אך בחינוך העל-יסודי היא עדיין נמוכה משמעותית.
מבחינת המורים, בשנים 2010-2018 מספרם גדל בשיעור כפול מהגידול במספר התלמידים, וב-50% יותר מהגידול במספר הכיתות. שכרם החודשי הממוצע עלה בכ-63%, ושכרם לשעה עלה בכ-34% (היה גידול במספר שעות עבודתם). בהשוואה לבעלי תארים אקדמיים אחרים שכרם של המורים נמוך יותר (למשל בקדם-יסודי שכרם עומד על כ-85% מהממוצע של בעלי תארים אחרים). אשר לאיכות המורים – בעוד שיעור בעלי התואר הראשון והשני עלה, הציון הפסיכומטרי הממוצע שלהם נותר נמוך. בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר ובשיעור בוגרי המכללות הכלליות וירידה בבוגרי האוניברסיטאות, אולם לא נמצא יתרון לאחד מסוגי המוסדות המכשירים מורים על פני אחרים בנוגע לאיכותם.
סוגיה חשובה שנבחנה במחקר של מרכז טאוב היא השאלה אם קיים מחסור במורים. הנתונים מצביעים שלמעט מחסור נקודתי ביישובים או במקצועות מסוימים, אין מחסור כזה: מספר המורים עלה בשיעור גבוה יותר ממספר התלמידים והכיתות, שיעור המורים ללא הסמכה ירד מכ-18% ב-2009 לכ-6% ב-2018 וההשכלה הממוצעת בקרבם עלתה, היקף המשרה הממוצע לא השתנה, מספר התלמידים בכיתה ירד, ומספר שעות העבודה של מורים לכיתה עלה מ-52.5 ב-2006 לכ-76 ב-2019. גם שיעור המורים למתמטיקה ואנגלית המלמדים "מחוץ למקצוע" ירד, אם כי שיעור המורים לעברית המלמדים מחוץ למקצוע עלה דווקא.
מערכת הרווחה: מבט-על
פרופ' ג'וני גל וחיים בלייך
על אף חומרתן המתמשכת של הבעיות החברתיות שישראל ניצבת מולן בשנתיים האחרונות, בהן העוני והיקף הנזקקים לשירותים חברתיים, ההוצאה החברתית – שעומדת על כ-17.5% מהתמ"ג – לא גדלה, ונותרה נמוכה יותר מבמדינות רווחה אחרות. יתר על כן, תקופה זו התאפיינה בהיעדר יוזמות למדיניות חברתית חדשה בתחום הביטחון הסוציאלי ובפעילות המשרדים החברתיים.
ניתוח ההוצאה החברתית על פי החלוקה המקובלת במחקר בעשור האחרון – הגנה חברתית (כגון הבטחת הכנסה וקצבת זקנה), השקעה חברתית (למשל פיתוח יכולות וכישורים של פרטים) ו"הוצאות אחרות" (למשל על מערכת הבריאות) – מעיד על כיווני המדיניות הממשלתית. בשני העשורים האחרונים גדל היקף ההוצאה בשלוש הקטגוריות, ומ-2015 גדלה ההוצאה על השקעה חברתית, בעיקר על מעונות יום לגיל הרך ועל התוכנית "חיסכון לכל ילד". בכך ניכר המאמץ שעושה הממשלה לנקוט פעולות לטווח ארוך, שמטרתן למנוע מצוקות חברתיות עתידיות, ולא להסתפק בתיקון המצב הקיים.
בהשוואה שערכו חוקרי מרכז טאוב בין ישראל למדינות אחרות הם מצאו כי ישראל דומה למדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות כמו שוודיה ודנמרק, ששמות דגש על השקעה חברתית. מדינת הרווחה הישראלית נוטה יותר ממדינות אחרות להשקיע בשיפור הכישורים של התושבים כדי שיוכלו להיטיב את מצבם בעתיד. ואולם בהשוואה בין-לאומית של ההוצאה להשקעה חברתית כאחוז מהתמ"ג מתברר שההוצאה בישראל נמוכה יחסית ונעה בין 6.5% ל-8% מהתמ"ג לעומת יותר מ-11% בדנמרק ובשוודיה, ומציבה את ישראל במקום נמוך בדירוג. ההסבר לכך הוא המיסוי הנמוך בישראל, לצד הוצאה גבוהה בתחומים אחרים, כגון ביטחון, ועל כן הוצאה ממשלתית נמוכה יחסית על רווחה.
בדיקת תחולת העוני בישראל מלמדת ששיעור העוני לפי הכנסות כלכליות נמוך יחסית לממוצע במדינות OECD אחרות (23% לעומת 28%), אולם בבדיקה לפי הכנסה פנויה ישראל מובילה בראש הדירוג (ביחד עם ארה"ב) עם 18% בהשוואה ל-12% במדינות רווחה אחרות. ניכר כי מערכות המיסוי והביטחון הסוציאלי של ישראל מחלצות אנשים מעוני ומצמצמות את תחולת העוני במידה פחותה מאשר במרבית מדינות ה-OECD האחרות.
הסבר אפשרי לפער במידת צמצום תחולת העוני בין ישראל למדינות אחרות טמון במבנה הפנסיוני ובהבדלים דמוגרפיים. במרבית המדינות המפותחות שיעור הזקנים גבוה והפנסיה תלויה בעיקר במימון ציבורי, בעוד בישראל הכנסת הזקנים משלבת רכיבים ציבוריים ורכיבים פרטיים כמו פנסיה תעסוקתית. כך, בעוד ישראל הצליחה לצמצם את שיעור הזקנים העניים בין 2015 ל-2017 רק מ-42% (לפי הכנסה כלכלית) ל-20% (לפי הכנסה פנויה), ב-OECD שיעור זה הצטמצם באותן שנים מ-69% ל-13%. "נתונים אלו, לצד השיעור הגבוה של זקנים באוכלוסייה, מלמדים שבהשוואה לישראל, חלק גדול יותר מהירידה בעוני במדינות המפותחות מקורו באוכלוסייה הזקנה", מסביר חוקר מרכז טאוב חיים בלייך.
בקרב האוכלוסייה הלא-זקנה מתגלות מגבלות נדיבותן של קצבת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים. על אף הגידול בשכר הממוצע ובגובה קו העוני בעשור האחרון, הסכום הכולל של שתי קצבאות אלו נותר יציב, ובמרחק הולך וגדל מקו העוני. "הפער בין רמת החיים של האנשים החיים בעוני ונתמכים בקצבאות ובין רמת החיים של כלל החברה הולך וגדל", אומר פרופ' ג'וני גל, יו"ר תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב.
ההוצאה על קצבאות הביטוח הלאומי גדלה ריאלית ב-2018 בכמעט 5% לעומת השנה הקודמת. קצבת הנכות עלתה לאחר המאבק הציבורי בכ-8 נקודות האחוז בשנים 2017–2019, וההוצאה על קצבה זו גדלה בכ-16% במונחים ריאליים, בעוד לא חל גידול בשיעור מקבלי הקצבה. שינוי משמעותי נוסף הוא התוכנית האוניברסלית "חיסכון לכל ילד" שפועלת מ-2017, אך היעדר התמקדות באוכלוסייה החיה בעוני עלול להחליש את תרומתה של התוכנית למוביליות חברתית בקרב מי שגדלו במשפחות החיות בעוני. פחות משליש מהורי הילדים בחמישון ההכנסה התחתון מוסיפים כסף להפקדת המדינה, לעומת 65% מההורים שמוסיפים בחמישון העליון, ואלה גם בוחרים במסלולי השקעה מניבים יותר. משמעות הדבר עלולה להיות שימור אי השוויון בין האוכלוסיות גם בעתיד, ועל כן יש לשקול להכניס שינויים בתוכנית.
ב-2018 נחקק חוק הפיקוח על מעונות יום, הקובע שורה של תנאים להפעלת מעונות יום, אך תנאי הזכאות לסבסוד וההיצע המצומצם גורמים לנגישות מוגבלת ודיפרנציאלית של פעוטות למעונות. אף על פי כן ההוצאה על סעיף זה קטנה ב-2018 לאחר שנים שבהן היא צמחה. לדברי החוקרים, משמעות הדבר היא השתלבות מוגבלת של ילדים, במיוחד בחברה הערבית, במערכות החינוך בגיל הרך. אם ההשקעה הזאת תמשיך לרדת, סביר כי יהיו לכך השלכות שליליות על התפתחות ההון האנושי שלהם ועל סיכוייהם למוביליות חברתית בעתיד.
מערכת הבריאות: מבט-על
פרופ' דב צ'רניחובסקי
בריאות האוכלוסייה בישראל טובה מאוד יחסית: תוחלת החיים, שהוסיפה לעלות בעשור האחרון, גבוהה מהממוצע ב-OECD ודומה לממוצע במדינות בלגיה, גרמניה, הולנד ושוויץ, הדומות לישראל במודל אספקת שירותי הבריאות באמצעות קופות חולים. אולם בתוחלת חיים אין כדי לבטא יכולת תפקוד ואיכות חיים; בחינה של בריאות האוכלוסייה במונחי אובדן תפקוד כתוצאה ממוות בטרם עת ופגיעה תפקודית עקב מחלה ונכות בחיים מציירת תמונה מורכבת יותר. מצבה של ישראל אמנם טוב יחסית בכל הקשור למחלות לב, שבץ ודמנציה, אך מבחינת אובדן תפקוד עקב כאבי ראש וסוכרת מצבה נחות יחסית.
ההוצאה הלאומית לבריאות מהתמ"ג עמדה ב-2018 על כ-7.45% – נמוך מהממוצע ב-OECD ונמוך עוד יותר מהממוצע במדינות הדומות (11%). גם לאחר תקנון לגילה הצעיר של האוכלוסייה בישראל ההוצאה עדיין נמוכה ועומדת על כ-8.4%. במונחים כספיים, ההוצאה הממוצעת לבריאות לנפש במדינות הדומות היא 5,700 דולר, לעומת 3,300 דולר בישראל בתקנון לגיל האוכלוסייה. גם חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות נמוכה יחסית למדינות אלו – כ-64% לעומת כ-78%.
חלקו הגדול יחסית של המימון הפרטי והעלייה בחלקם של הביטוחים המסחריים במימון הפרט מאז 2014 חושפים את המערכת לגידול בפערים ולכשלי שוק שבאים לידי ביטוי בעליית מחירי הרפואה יחסית למחירים אחרים. "אנו צופים עלייה בחלקה של ההוצאה הפרטית באמצעות ביטוחים מרצון בכ-3 נקודות האחוז, שעיקרה בביטוחים המסחריים, לצד ירידה בחלקם של הביטוחים המשלימים באמצעות קופות החולים", אמר פרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב. מרבית המבוטחים, בעיקר בביטוח המסחרי ובעלי כפל ביטוחים, מעידים כי הם מבטחים את עצמם לצורך מימון ניתוחים ובחירת רופא (שפירושו במרבית המקרים קיצור תורים) ומימון תרופות שאינן בסל – שהשפעתם על בריאות מיידית. משמעות הדבר היא שמצבם הבריאותי של מחזיקי הביטוח מרצון, בפרט המסחרי, טוב יותר, והדבר מתבטא גם בגידול בפערי הבריאות בין מרכז ופריפריה.
עליית מחירי הרפואה מחריפה את המציאות הזאת ומבטאת גם ירידה ביעילות המערכת. בעשור הנוכחי ההוצאה על בריאות לנפש עלתה בקצב גבוה יותר מעליית התוצר לנפש בכ-2 נקודות אחוז. גידול זה פיצה על הזדקנות האוכלוסייה ושיעורי הפריון הגבוהים במובן שהגידול בהוצאה על בריאות לנפש מתוקננת היה בערך בקצב גידול התוצר. אולם כשמביאים בחשבון את עליית מחירי הרפואה ביחס לעליית מחירי התוצר, הגידול לנפש מתוקננת קטן בכ-13 נקודות האחוז מהגידול שמתקבל ללא הבאת מחירים אלו בחשבון. כלומר, במונחים ריאליים, ההוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת הצטמצמה. ארגון ה-OECD דירג את ישראל במקום החמישי במדינות הארגון מבחינת רמת מחירי הרפואה – 10% יותר מהרמה בארה"ב, 26% יותר מממוצע המדינות הדומות, ו-53% יותר מהממוצע ב-OECD. "יש בנתונים אלה שבירת מיתוס שמחירי הרפואה בישראל נמוכים, וזהו אתגר לקובעי המדיניות באשר לכשלים המערכתיים בתמהיל הציבורי-פרטי", אמר פרופ' צ'רניחובסקי.
על כל אלה נוסף האתגר ארוך הטווח של הביטוח הסיעודי. בניגוד לעמדת משרד האוצר, שלפיה אפשר להסדיר את הביטוח הסיעודי בישראל באמצעות שוק הביטוח המסחרי, אך בהלימה עם מחקר של מרכז טאוב, ב-2019 החליטו חברות הביטוח המסחריות שלא למכור עוד פוליסות ביטוח סיעודי פרטי מחוץ לקופות החולים. לפי מחקר המתבסס גם על ניסיון בין-לאומי, ביטוח סיעודי מסחרי אינו כלכלי בעיקר נוכח בסיס צר לתשלומי תביעות ואקטואריה בעייתית בשל הקושי לחזות את הגידול בצרכים הסיעודיים.
"הישגיה של ישראל בבריאות מרשימים, בעיקר במונחי תמותה והארכת החיים, אך הם קשורים ככל הנראה להשקעות שנעשו בעבר. חלקה של ההוצאה על בריאות נמוך, עם תמהיל ציבורי-פרטי בעייתי, הדורש טיפול שורש. מערכת הבריאות במצבה הנוכחי מציבה אתגרים בפני סדר העדיפויות הלאומי של ישראל, בעיקר נוכח קצב הזדקנות האוכלוסייה, הגידול בפריון הילודה, ונוכח ההאטה בקצב הקצאת המשאבים על ידי המדינה", אמר צ'רניחובסקי.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.
לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749