באמברגו עד 2.6 (יום ג') בשעה 6:00
למשרד החינוך יש שתי מטרות-על העומדות לעיתים בסתירה: צמצום פערים לימודיים ועידוד החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה הוא משיג על ידי תקצוב דיפרנציאלי המתחשב בנתוני הרקע של התלמידים, ואת השנייה על ידי העדפה בתקצוב של החינוך הרשמי (הציבורי) על פני החינוך המוכר שאינו רשמי (בעל מאפיינים של חינוך פרטי). בהתאם לכך, הגדלת אי השוויון בתקצוב כאשר מלכתחילה הייתה העדפה מתקנת פירושה הרחבת התמיכה באוכלוסיות החלשות. לעומת זאת, צמצום הפערים בתקצוב בין החינוך המוכר לחינוך הרשמי, אף שגם הוא מבטא העדפה מתקנת לאוכלוסיות החלשות, מצמצם את ההעדפה לחינוך הציבורי.
מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים נחום בלס וחיים בלייך בדק את השינויים בתקצוב בכלל החינוך היסודי בשנים 2018-2014, ומצא כי השינוי הגדול התחולל דווקא בחינוך המוכר שאינו רשמי (לא כולל החינוך החרדי העצמאי ומעיין החינוך התורני), שם היה גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. במקביל, גם ההעדפה המתקנת לכיתה ולתלמיד גדלה בשיעורים שונים כמעט בכל מסגרות החינוך היסודי. כך, משרד החינוך מגשים את מטרתו האחת לצמצם פערים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, אך בה בעת מתרחק ממטרתו השנייה – לעודד ולחזק את החינוך הציבורי.
מרבית התלמידים היהודים והערבים אינם זוכים ליום לימודים ארוך, לעומת רוב התלמידים הדרוזים והבדואים
החינוך הרשמי בישראל כולל את החינוך הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי, הממלכתי הערבי, הדרוזי והבדואי, ולומדים בו 74% מהתלמידים. 13% מהתלמידים לומדים בשתי רשתות חרדיות – החינוך העצמאי ומעיין החינות התורני, ו-13% נוספים לומדים בחינוך המוכר שאינו רשמי, הכולל בתי ספר פרטיים ממלכתיים יהודיים, ממלכתיים-דתיים, מוסדות חינוך ערביים (בעיקר כנסייתיים), מוסדות חרדיים ומוסדות פטור.
התפלגות התלמידים בחינוך היסודי לפי הרקע החברתי-כלכלי שלהם מצביעה על כמה הבדלים: בחינוך הממלכתי היהודי 70% מהתלמידים משתייכים לשני החמישונים המבוססים, בחינוך הממלכתי-דתי 61%, ובחינוך הערבי הרשמי אין כמעט תלמידים המשתייכים לאוכלוסיות חזקות מבחינה חברתית-כלכלית. בחינוך היהודי המוכר (ללא חרדים) הרוב המכריע של בתי הספר משרתים תלמידים מאוכלוסיות מבוססות. בבתי הספר החרדיים, תלמידי מעיין החינוך התורני הם החלשים ביותר.
אשר ליום לימודים ארוך, כל התלמידים במגזר הדרוזי וכמעט כל התלמידים במגזר הבדואי נהנים מיום לימודים ארוך במימון המדינה בשל נתוני הרקע החברתיים-כלכליים הנמוכים שלהם ובשל מיקומם הגיאוגרפי. בכל שאר מסגרות החינוך רק שיעור נמוך מהתלמידים נהנים מהטבה זו: 26% בחינוך הממלכתי הערבי, 15% בממלכתי היהודי, 32% בממלכתי-דתי ו-27% בחינוך החרדי הרשמי. כמו כן, מעל 85% מהתלמידים דוברי הערבית לומדים בבתי ספר שיש בהם כיתות חינוך מיוחד, לעומת 63% בחינוך הממלכתי היהודי ו-56% בממלכתי-דתי.
מערכת החינוך מעודדת את החינוך הרשמי על פי מדד הטיפוח של בית הספר, אך ניכרת העדפה לממלכתי-דתי לעומת הממלכתי הערבי
המחקר של מרכז טאוב בדק את התקציב הכולל לכיתה שמקצה משרד החינוך (לא כולל תקציבים מרשויות מקומיות, הורים ומלכ"רים), ומצא שבדרך כלל התקציב גדל ככל שהרמה החברתית-כלכלית של המוסד נמוכה יותר (כלומר ככל שמדד הטיפוח עולה).
בהשוואה בין מסגרות החינוך, ככלל, ההוצאה הממוצעת לכיתה ולתלמיד בחינוך הרשמי גבוהה במידה ניכרת לעומת ההוצאה בחינוך הלא רשמי, והדבר מבטא את מדיניות משרד החינוך לעודד את מערכת החינוך הציבורית הרשמית. בתוך החינוך הרשמי, ההוצאה הממוצעת הגבוהה ביותר היא במגזר הדרוזי והבדואי והנמוכה ביותר בחינוך הממלכתי היהודי. לעומת זאת, בהשוואה לפי חמישונים (רקע חברתי-כלכלי) נמצא כי החינוך הממלכתי-דתי מתוקצב ברמה הגבוהה ביותר כמעט בכל החמישונים והחינוך הערבי מתוקצב ברמה הנמוכה ביותר.
הכיתות הצטמצמו דווקא בבתי ספר המשרתים תלמידים יהודים מרקע חברתי-כלכלי חזק, ובבתי ספר ערביים המשרתים תלמידים מכל הרמות
בשנים 2018-2014 החזיר משרד החינוך את התקצוב הדיפרנציאלי שבוטל ב-2008 – והוריד בהדרגה את הרף למספר התלמידים המרבי בכיתה ואת גודל הכיתה לתקצוב בהתאם לנתוני הרקע החברתיים-כלכליים של בית הספר. במקביל חלו שינויים בשיעורי הילודה בקבוצות האוכלוסייה השונות, שהשפיעו הן על מספרי התלמידים בכיתה והן על התקצוב לתלמיד. בדיקת השינויים הדמוגרפיים שחלו בשנים אלו העלתה כי חלקו של החינוך הממלכתי-היהודי גדל בנקודת אחוז אחת, בעוד חלקו של החינוך הממלכתי-דתי ורשתות החינוך החרדי גדלו בכחצי נקודת אחוז כל אחד, והחינוך הערבי ירד בשתי נקודות אחוז.
אשר לגודל הכיתה, חוקרי מרכז טאוב מצאו כי גודל הכיתה בכלל החינוך היסודי ירד ב-0.6 תלמידים לכיתה, אולם השינויים בתחום זה אינם אחידים. עיקר הנהנים מהמהלך לצמצום הכיתות הם בתי ספר המשרתים אוכלוסיות מבוססות, שבהם הכיתות היו מלכתחילה גדולות יותר. בחינוך הממלכתי היהודי ובממלכתי-דתי, דווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות הכיתות גדלו, בעוד בחינוך הערבי הכיתות קטנו בכל החמישונים, אם כי כמעט אין בתי ספר ערביים המשרתים אוכלוסיות מבוססות.
תקצוב החינוך המוכר עלה בשיעור החד ביותר, ובסתירה למטרת משרד החינוך לחזק את החינוך הממלכתי
למשרד החינוך יש שתי מטרות-על שיכולות לעמוד לעיתים בסתירה – צמצום פערים לימודיים, ועידוד החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה הוא משיג על ידי תקצוב דיפרנציאלי המתחשב בנתוני הרקע של התלמידים, ואת השנייה על ידי העדפה בתקצוב של החינוך הרשמי על פני החינוך המוכר. בהתאם לכך, גידול באי השוויון בתקצוב – כאשר מלכתחילה הייתה העדפה מתקנת – פירושו הגדלת ההעדפה לאוכלוסיות החלשות. לעומת זאת, הקטנת אי השוויון בתקצוב בין החינוך הרשמי לחינוך המוכר שאינו רשמי, אף שגם הוא מבטא העדפה מתקנת לאוכלוסיות החלשות, מצמצם את ההעדפה לחינוך הציבורי. בדיקת הנתונים מעלה כי השינוי הגדול בין 2014 ל-2018 התחולל דווקא בחינוך המוכר, עם גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. החוקרים מציינים כי בכך קודמה המטרה של צמצום פערים על רקע חברתי-כלכלי, על חשבון ההעדפה של החינוך הציבורי.
במחקר של מרכז טאוב נבדקה השפעת השינויים על התקצוב לכיתה ולתלמיד לאורך זמן על פי חלוקה לשלוש מסגרות חינוך (הרשמי, המוכר, ושתי הרשתות החרדיות), המאפשרת לאמוד את השינויים באי השוויון הכולל בתקצוב באמצעות בחינה של השינויים שחלו בתוך כל מסגרת חינוך ובין מסגרות החינוך. מהניתוח עלו שני ממצאים עיקריים:
- אי השוויון הכולל בתקצוב ירד, והסיבה לכך הייתה הגידול המהיר יותר בתקצוב החינוך המוכר לעומת שאר המסגרות – שינוי שמגלם את צמצום הפערים בתקצוב שבין מסגרות החינוך. לעומת זאת, בדיקה בתוך המסגרות מצביעה על עלייה ברמת אי השוויון (מידת הדיפרנציאליות) בתקצוב בחינוך הרשמי ובחינוך המוכר, כך שהגידול בתקצוב במוסדות לתלמידים מרקע חלש היה גבוה מזה של אוכלוסיות מבוססות. ברשתות החרדיות הנתונים פחות עקביים.
- בדיקת התקצוב הדיפרנציאלי בחינוך הרשמי בחלוקה לשלוש מסגרות חינוך – הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי והממלכתי הערבי (לרבות הדרוזים והבדואים), מראה שמידת הדיפרנציאליות בהוצאה לכיתה עולה בכל המסגרות אך בקצב שונה. לא כך הדבר כאשר מתייחסים לאי השוויון לתלמיד, שם מידת הדיפרנציאליות עולה בחינוך הממלכתי היהודי והערבי ויורדת בחינוך הממלכתי-דתי. "מבחינת התקציב לתלמיד, הנתונים משקפים בעיקר את השינויים בגודל הכיתה – ובייחוד בממלכתי-דתי", מסביר החוקר חיים בלייך, ומוסיף: "נראה כי בבתי ספר המשרתים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חזק הכיתות הצטמצמו, ודווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מרקע נמוך הכיתות גדלו. כתוצאה מכך ירדה רמת הדיפרנציאליות בהקצאה לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי".
כאמור לעיל, בחינת השינויים בתקציב לכיתה ולתלמיד מעלה שהשינוי הגדול התחולל דווקא בחינוך המוכר. ראש תוכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב נחום בלס מסביר כי "ייתכן שהשינויים בהרכב הקואליציוני אחרי בחירות 2015 תרמו לכך, לצד הסכמים של משרד החינוך עם בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים". אי השוויון בתקצוב בין חלקי המערכת צומצם – כלומר ההעדפה לחינוך הרשמי הציבורי לעומת החינוך המוכר שאינו רשמי והרשתות החרדיות קטנה, אך בתוך כל חלק במערכת עלה אי השוויון כך שההעדפה המתקנה גדלה.
נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס אמר כי "חשוב לשקול בכובד ראש מהו האיזון המיטבי בין עידוד החינוך הרשמי ובין העדפת האוכלוסיות החלשות, ולקבוע מדיניות בהתאם".
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.
לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749