להורדת התקציר המלא באנגלית לחצו כאן:
מחקר חדש של מרכז טאוב, שמתפרסם לרגל יום האישה הבין-לאומי, מציג את ההבדלים בין תעסוקת הנשים וזכויות ההורים בשוק העבודה לאחר לידה בישראל ובמדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים נרשם בישראל גידול בשיעורי התעסוקה של נשים, ובפרט של אימהות לילדים קטנים. עוד נמצא כי משך חופשות הלידה בתשלום לנשים (לאורך החיים) וגובה התשלום בישראל שווים למדינות ה-OECD או גבוהים יותר. מנגד, בתחום חופשת ההורות לאבות ומבנה חופשת הלידה יש לישראל מה ללמוד ממדינות אחרות בארגון.
מממצאי המחקר:
- ישראל היא אחת מחמש המדינות היחידות ב-OECD שלא מעניקה חופשה לאחר לידה שמיועדת לאבות בלבד. בשל כך, רק 0.4% מהיוצאים לחופשת לידה בישראל הם גברים (האחוז הנמוך ביותר מבין 24 מדינות OECD), לעומת ממוצע של 16% במדינות OECD אחרות.
- מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה כדי לחזור לעבודה במשרה חלקית, וחלק מהמדינות מחייבות את המעסיקים לאפשר להורים לצמצם את היקף המשרה.
- רוב מדינות ה-OECD מעניקות רק חלק מהשכר החודשי בזמן חופשת הלידה בתשלום – בניגוד לישראל, המשלמת 100% מהמשכורת.
- ב-1995 רק כמחצית מהנשים בגילי 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 היו מועסקות, ואילו ב-2011 עלה השיעור ל-69%. כיום שיעור התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים כמעט משתווה לשיעור התעסוקה של נשים ללא ילדים קטנים.
- כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה להעניק לאבות חופשה של 10 ימים לאחר הלידה, להעניק חופשת הורות אחידה ללא תשלום בת 6 חודשים ולאפשר חזרה הדרגתית לעבודה על חשבון חופשת הלידה.
נשים בישראל: מועסקות יותר מאשר במדינות ה-OECD, משתכרות פחות מהגברים וכשליש מהן מועסקות במשרה חלקית
מחקר חדש של ליאורה בוורס והדס פוקס ממרכז טאוב מראה כי הנשים הישראליות מועסקות בשיעורים גבוהים יחסית: ב-2014 שיעור הנשים המועסקות בישראל היה גבוה ב-7 נקודות אחוז משיעור המועסקות ב-OECD. כמו כן, נתוני התעסוקה של נשים בישראל הולכים ומשתפרים לאורך זמן: ב-2014 עמד שיעור התעסוקה של ישראליות בגילי 54–25 על 74% – עלייה של 20 נקודות אחוז מ-1990. בקרב יהודים בגילים אלו שיעור המועסקות כמעט זהה לשיעור המועסקים.
כ-34% אחוז מהנשים בישראל עובדות במשרה חלקית. מחצית מהן ציינו כי הסיבה לחלקיות המשרה היא הטיפול בילדים. למרות העלייה בשיעור הנשים המועסקות, עדיין קיים פער של 14% בשכר השעתי לעומת גברים, בדומה לממוצע במדינות ה-OECD.
לפי מחקרן של בוורס ופוקס ממרכז טאוב, עיקר העלייה בתעסוקת נשים נרשמה בקרב אימהות לילדים קטנים, ובפרט אימהות ללא תואר אקדמי. ב-1995 רק כמחצית מהנשים בנות 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 יצאו לשוק העבודה, ואילו ב-2011 שיעורן עמד על 69%. לשם השוואה, אצל גברים בני 40–30 שהיו אבות לילדים צעירים לא נרשם כל שינוי בשיעורי התעסוקה בין 1995 ל-2011, ואחוז המועסקים בקרבם בשתי התקופות היה 84%.
שיעור המועסקות בקרב אימהות לילדים בגילי 0–4 בעלות תואר אקדמי עלה מ-78% ב-1995 ל-84% ב-2011, והעלייה בתעסוקה בקרב נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית היה חד יותר: מ-47% ב-1995 ל-57% ב-2011. ב-2013 עמד הנתון על 60%.
גם לאבא מגיע: מדינות רבות ב-OECD מעודדות שוויון
ככלל, החברה הישראלית – מבחינה תרבותית ומבחינת מדיניות ממשלתית – מעודדת הן ילודה והן השתתפות של נשים בשוק העבודה. המדיניות הממשלתית כוללת כלים כמו הגנה על מקום העבודה בזמן ההיריון ועד שנה לאחר הלידה, מענק של 100% מהמשכורת במהלך חודשי חופשת הלידה בתשלום ושעת הנקה בתשלום לעובדות במהלך 4 חודשים לאחר חזרה מחופשת הלידה. עם זאת, בכמה תחומים יש פער לרעת הישראלים בהשוואה למדיניות במדינות ה-OECD כלפי הורים.
בישראל קיימת אפשרות לחלק את חופשת הלידה בין הגבר והאישה, אך בפועל המדיניות אינה מעודדת חלוקה זו. מחקרן של בוורס ופוקס מראה כי 20 מדינות ב-OECD מעניקות לאבות חופשת לידה בתשלום (חלקי או מלא) מיד לאחר הלידה, וכ-75% מהגברים מנצלים חופשה זו. לעומתן, ישראל אינה מעניקה כלל חופשת לידה בתשלום לאבות. סוג נוסף של עידוד לשוויון בין ההורים ב-OECD ניתן בשנותיו הראשונות של הילד: 13 מדינות מעניקות חופשת הורות בתשלום המוקצה לאבות בלבד.
מדיניות זו נותנת את אותותיה במספר הגברים הבוחרים לנצל את החופשה. לשם השוואה, במדינות ה-OECD 16% בממוצע ממקבלי חופשת ההורות הם גברים, לעומת 0.4% בישראל. בגרמניה, למשל, הונהגה תוספת של חודשיים בתשלום לחופשת הלידה בתנאי שהגבר הוא זה שלוקח אותה, והיא הקפיצה את אחוז הגברים שבחרו להישאר בבית עם התינוק מ-3% בשנת 2003 ל-29% ב-2012. באיסלנד ובנורווגיה מחצית ממקבלי חופשת ההורות הם גברים.
לצאת לחופשה בלי לפגוע במשכורת
המחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב הוא הראשון המשווה בין תקופת חופשת הלידה הכוללת שמקבלות אימהות לאורך חייהן, ולא בין משך החופשה הניתנת עבור לידה אחת. בישראל מספר הלידות גבוה מב-OECD (שלושה ילדים לאישה בממוצע לעומת 1.7 בממוצע, בהתאמה). לאור זאת, העלות של חופשות לידה ארוכות יותר לכל ילד (בתשלום או ללא תשלום) עבור המדינה תהיה גבוהה יותר, וההשפעה על המשק תהיה נרחבת יותר. כשמשווים את התשלום לנשים בכלל חופשות הלידה לאורך החיים על פי מפתח של שכר מלא, ישראל קרובה מאוד לממוצע ה-OECD: ארבעים ושניים שבועות של שווה ערך שכר מלא לעומת ארבעים וארבעה ב-OECD. הנתון בישראל גבוה יותר מהממוצע ב-19 מדינות OECD אחרות.
המצב בישראל טוב יותר מב-OECD, או דומה לו, בתחום מרכזי אחד: סכום התשלום ליולדות. בישראל מקבלות נשים 100% משכרן במהלך חופשת הלידה בתשלום, עד לתקרה של 1,460 שקלים ליום. גם במשפחות שבהן האב מנצל חלק מחופשת הלידה בתשלום, גובה התשלום נותר 100% משכרו – אף על פי שלרוב שכרם של הגברים גבוה יותר. לעומת זאת, ב-21 ממדינות ה-OECD התשלום ליולדות עומד רק על חלק מהשכר עבור אלו שמרוויחות משכורת ממוצעת – כך שברוב המדינות חופשת הלידה אמנם ארוכה יותר, אך במהלכה הנשים מרוויחות סכום נמוך יותר ביחס למשכורתן הרגילה.
לדברי בוורס ופוקס, "המדיניות של ישראל, הכוללת תשלום מלא בעת חופשת הלידה – גם אם משך החופשה קצר יותר – יכולה להיחשב חיובית מכמה סיבות. ראשית, תשלום חלקי של השכר בזמן חופשת הלידה, כמקובל ברבות מהמדינות ב-OECD, עלול להרתיע את האבות מלקיחת חופשה כזו, כי ההפסד הכספי למשפחה גבוה יותר. כמו כן, הפחתה של ההכנסה דווקא בתקופה שבה ההוצאות עולות עקב הולדת הילד היא נטל על המשפחה. נוסף לכך, מתן חופשת לידה ארוכה יותר לנשים עשוי לעודד יציאה של נשים משוק העבודה לתקופה ארוכה יותר – דבר שבסופו של דבר יכול לפגוע בפוטנציאל ההשתכרות שלהן לטווח ארוך ובהשתתפותן בשוק העבודה".
תחום נוסף שבו ניכר שוני משמעותי בין ישראל ל-OECD הוא משך חופשת הלידה ללא תשלום. במסגרת חופשת הלידה בישראל, הורים זכאים לחופשה בת 12 שבועות ללא תשלום לאחר 14 השבועות בתשלום. לאחר מכן ניתן להאריך את השהייה עם הילד במסגרת חופשה ללא תשלום (חל"ת) בפרק זמן של עד רבע מזמן ההעסקה אצל המעסיק האחרון, ועד לתקופה כוללת של שנה לאחר הלידה. עם זאת, אפשרות ההארכה לשנה אינה מוכרת למרבית הישראלים, ורק 12% מהנשים יוצאות לחופשת לידה של יותר משישה חודשים לילד אחד. במדינות OECD אחרות המדיניות הרווחת היא להעניק את מלוא הטבות חופשת הלידה לכל אישה שעבדה ב-12 החודשים שקדמו ללידה אצל מעסיק אחד – ולהגדיר זאת במפורש כ"חופשת הורות". לפי המחקר של מרכז טאוב, אֵם ישראלית למספר ילדים ממוצע שזכאית למלוא ההטבות תקבל 200 שבועות של חופשת לידה (בתשלום וללא תשלום) לאורך חייה, לעומת 127 שבועות ב-OECD בממוצע.
כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה לפשט את מערכת חופשות הלידה ללא תשלום: לשלב את שני סוגי החופשות ללא תשלום הקיימים כיום (12 השבועות הניתנים כחלק מחופשת הלידה ותקופת החל"ת, העומדת על עד רבע מהזמן אצל המעסיק) לכדי חופשה בת 6 חודשים, שתיקרא "חופשת הורות", ולהעניק אותה לכל הורה שעבד לפחות 12 חודשים אצל מעסיקו הנוכחי.
עסקים כרגיל: ב-OECD החזרה לעבודה הדרגתית יותר מאשר בישראל
תקופת החזרה לעבודה גורמת לשינוי גדול במשפחות רבות. מההשוואה שנערכה במחקר של מרכז טאוב עולה כי מדינות שונות מאפשרות גמישות במעבר החד מחופשת הלידה בחזרה לשוק העבודה. הקלות אלו מתבטאות בשינויים בהיקף המשרה, ובגמישות לגבי שעות העבודה ומקום העבודה (הבית או המשרד).
מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה בכמה חלקים במשך שנותיו הראשונות של הילד, ולא רק מיד לאחר חופשת הלידה. באוסטריה, למשל, הורים רשאים לממש עד 13 שבועות של חופשת הורות עד שהילד מגיע לגיל 7. נקיטת צעד דומה בישראל תאפשר לנשים לשוב לעבודתן מהר יותר לאחר חופשת הלידה בתשלום – ובכך תבטיח לאימהות המשכיות בשוק העבודה, ותאפשר להורים להיות עם ילדיהם בזמנים שונים, למשל במהלך החופש הגדול באוגוסט או בחופשות החגים. כמחצית ממדינות ה-OECD מאפשרות להורים לחזור לעבודה בהדרגה, במסגרת הסדרים שמאפשרים להמיר את חופשת הלידה בחזרה למשרה חלקית. נוסף לכך, יותר מחצי ממדינות הארגון מחייבות מעסיקים לאפשר להורים לילדים קטנים לעבוד במשרות חלקיות. ברוב המדינות הללו יכול העובד לדרוש לחזור למשרה מלאה כשיבחר.
בוורס ופוקס מצביעות על הצעדים הדרושים אם ישראל תרצה להתאים את מדיניותה לזו הרווחת ב-OECD:
(א) להעניק לאבות חופשה של 10 ימים בתשלום מלא עבור כל ילד.
(ב) לשלב לחופשה בת שישה חודשים את 12 השבועות ללא תשלום המוגדרים כחופשת לידה ואת החל"ת לתקופה של עד שנה. תקופה זו תיקרא "חופשת הורות", ותוענק לאחד ההורים – בתנאי שהוא עובד לפחות שנה אצל המעסיק הנוכחי.
(ג) לאפשר להורים לנצל את החופשה ללא תשלום המותרת כיום בחוק (12 שבועות) לשם חזרה למשרה חלקית, ולהאריך את התקופה באופן יחסי לאחוז המשרה. כך, אם הורה שעבד לפני כן במשרה מלאה יבחר לעבוד ב-60 אחוז משרה, הוא יוכל להתמיד בכך למשך 30 שבועות.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.