בני משפחה מטפלים בישראל: ניתוח, אפיון והשפעה על שוק העבודה

لتحميل البيان الصحفي ، اضغط هنا

כמיליון ומאתיים אלף איש בישראל מטפלים בבני משפחה עם מוגבלות כלשהי ללא תמורה כספית, ורבים מהם מטפלים ביותר מאדם אחד. השקעה זו בטיפול משפיעה על יכולתם של המטפלים להשתלב בשוק העבודה ועל הצורך שלהם בתמיכה כלשהי. מחקר חדש של מרכז טאוב בדק את מאפייני המטפלים ואת סוג ומשך הטיפול שהם מעניקים, ואמד את מידת הפגיעה שהם חווים מכך. מהמחקר עולה שחרדים מטפלים בשיעורים הגבוהים ביותר, בני 50–59 חווים את הנטל הכבד ביותר, שכן הם מטפלים גם בילדיהם הצעירים וגם בהוריהם המבוגרים, ורוב המטפלים מעידים שלא חוו פגיעה בעבודה. מטפלים רבים משקיעים בטיפול 10 שעות ויותר מדי שבוע, שווה ערך ליום עבודה.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו רחל ארזי, פרופ' בנימין בנטל ופרופ' נדב דוידוביץ' בדק את מאפייני ציבור המטפלים בבני משפחתם ואת סוג הטיפול שהם מעניקים, וכן את מידת הפגיעה שהם חווים עקב הטיפול. המחקר התבסס על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס. החוקרים חילקו את המגבלות שבעטיין נדרש הסיוע לשלוש קטגוריות עיקריות: מגבלה פיזית – קשיי ניידות הנובעים מגיל מבוגר או מנכות גופנית; מגבלה קוגניטיבית – בעיות קוגניטיביות הנובעות מגיל או מבעיות נפשיות; ומגבלה מנטלית – אוטיזם, מוגבלות שכלית ובדידות.

כ-22% ממשיבי הסקר העידו שהם מטפלים בקרוב משפחה. בבדיקה לפי קבוצות אוכלוסייה נמצא כי 22% מהיהודים הלא-חרדים מטפלים בבני משפחה, 34% מהחרדים ו-17% מהערבים. עיקר הסיוע בחברה הערבית (76%) הוא בקשיים בתפקוד פיזי. בקרב חרדים הטיפול המנטלי שכיח יותר יחסית לעומת יהודים לא-חרדים וערבים (27% לעומת 15% ו-12%, בהתאמה). ההבדלים בין הקבוצות עשויים לנבוע מן המבנה המסורתי של החברה החרדית והחברה הערבית, שבהן לעיתים קרובות הנזקקים לסיוע חיים עם משפחתם, ומהבדלים בשכיחות הדמנציה באוכלוסיות השונות. עוד ייתכן כי מאחר שהגורם המנטלי אינו נובע מגיל מבוגר דווקא, שכיחותו היחסית בחברה החרדית, הצעירה יותר, עולה.

בבדיקת משך הטיפול החוקרים מצאו שרוב המטפלים (79%) אינם גרים עם המטופל. כ-28% מהמטפלים משקיעים בטיפול עד שעתיים בשבוע, כ-18% מהם משקיעים 3–5 שעות, כ-18% משקיעים 6–9 שעות, וכ-28% העידו כי הם משקיעים בטיפול יותר מ-10 שעות בשבוע. כלומר, קרוב למחצית בני המשפחה המטפלים, שהם כ-10% מהאוכלוסייה בגיל העבודה, משקיעים בטיפול בבן משפחה שווה-ערך ליום עבודה בכל שבוע, במשך חצי שנה ויותר.

חרדים ונשואים מטפלים בבני משפחה בשיעורים הגבוהים ביותר, ובני 50–59 נושאים בעיקר הנטל

ההסתברות של בני קבוצות הגיל 40–49 ו-50–59 להיות מטפלים גבוהה משמעותית מזו של צעירים בני 20–29. "הנתון הזה מחזק את מה שעולה ממחקרים רבים שמצאו כי עיקר הנטל מוטל על בני 40–60, שלעיתים מכונים 'דור הסנדוויץ" משום שהם מטפלים גם בילדיהם הצעירים וגם בהוריהם המבוגרים, כך שהם בעיקר אלה שכורעים תחת הנטל", אמרה החוקרת רחל ארזי.

סיכוייו של מי שמשתייך לחברה החרדית לטפל בבן משפחה מכל דור גבוהים ביותר ועומדים על כשליש מהאוכלוסייה – נתון גבוה משמעותית בהשוואה ליהודים הלא-חרדים ולערבים. בקרב יהודים לא-חרדים ובקרב ערבים הסיכויים לטפל בהורים או בילדים דומים, אך הסיכוי של פרט מהחברה הערבית לטפל בבן משפחה מאותו דור – למשל בני זוג או אחים – הוא כמעט חצי מזה של יהודים לא-חרדים. יתרה מזו, כ-82% מן הערבים אינם מעורבים כלל בטיפול, לעומת כ-79% מהיהודים הלא-חרדים.

עוד נמצא במחקר כי אנשים נשואים מטפלים יותר בבני משפחה בני דורם או בבני הדור הבא לעומת מי שאינם נשואים, ובהיבט המגדרי לא נמצא הבדל בין גברים ונשים בהסתברות לטפל בבן משפחה.

ערבים, חרדים ונשים מובילים במספר השעות המוקדשות לטיפול

משך הטיפול (מספר השעות השבועיות המושקע בטיפול) עולה עם הגיל, ומבחינת השכלה נמצא כי בעלי השכלה תיכונית משקיעים בטיפול יותר שעות לעומת אקדמאים או אנשים ללא השכלה תיכונית. ערבים וחרדים מקדישים לטיפול יותר שעות מיהודים לא-חרדים – 39% מהערבים ו-40% מהחרדים מקדישים 10 שעות ויותר, לעומת 28% בקרב היהודים הלא-חרדים. אף שנשואים מעורבים בטיפול בבן משפחה יותר מלא-נשואים, 39% מן המטפלים הלא-נשואים מקדישים לטיפול 10 שעות ויותר, לעומת 28% מן הנשואים. מבדיקה מגדרית עולה כי נשים משקיעות בטיפול יותר שעות מגברים – 34% מהנשים מקדישות לטיפול 10 שעות ומעלה, לעומת 26% מהגברים.

מצב התעסוקה משפיע, כצפוי, על השעות המוקדשות לטיפול בבן משפחה: 39% מהמטפלים הלא-מועסקים מקדישים לטיפול 10 שעות ויותר, לעומת 27% מהמטפלים המועסקים. אולם רובם המכריע של המטפלים המועסקים – כ-88% – העידו שהטיפול אינו פוגע בעבודתם. רק 5% דיווחו על אובדן ימי עבודה, 4% דיווחו על אובדן שעות עבודה, 2% הקטינו את היקף המשרה, ורק אחוז אחד מן המטפלים עזבו את העבודה עקב הטיפול. הסיכוי של בני 50–59 לדווח על מידת ההכבדה הרבה ביותר עקב הטיפול בבן משפחה גדול מזה של בני קבוצות הגיל האחרות, ונשים מרגישות שהטיפול מכביד עליהן יותר מגברים – 54% לעומת 47%, בהתאמה.

"אחד מכל עשרה בני 20 ומעלה בישראל משקיע בטיפול ארוך טווח בבן משפחה מספר שעות המשתווה ליום עבודה בכל שבוע. כפי שהראינו במחקר, הנטל הכבד ביותר מוטל על בני 50–59, בדומה למדינות אחרות. הממצא הבולט ביותר שעלה במחקר הוא שיעורם הגדול של המטפלים בקרב החרדים – כשליש מהם מטפלים בבן משפחה מכל דור שהוא", אמר פרופ' נדב דוידוביץ', ראש תוכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, והוסיף: "אמנם מרבית המטפלים העידו שלא חוו פגיעה בעבודה, אולם העומס הרב שיוצר הטיפול משפיע על תחומים רבים אחרים כמו קריירה, זוגיות וקשרים חברתיים, ודרוש מחקר נוסף כדי להבין את ההשלכות החברתיות והכלכליות של הטיפול, לרבות השוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות".

פרופ' בנימין בנטל, ראש תוכנית מדיניות הכלכלה במרכז טאוב, הסביר את המשמעות הכלכלית של הנתונים: "לכאורה נראה שהטיפול בא בעיקר על חשבון שעות הפנאי של המטפל ואין בכך פגיעה של ממש במשק. אולם כ-10% מהישראלים בגיל העבודה משקיעים בטיפול מספר שעות המשתווה ליום עבודה בשבוע, או כ-20% מסך שעות העבודה השבועיות, כך שבהערכה גסה כ-2% מסך ימי העבודה במשק מופנים לטיפול ארוך טווח בבני משפחה. מאחר שעבודה תורמת כ-60% לתמ"ג, מדובר באובדן רווחה שהוא שווה לערך ל-1.2% מהתוצר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.