האוכלוסייה הערבית בישראל היא אוכלוסייה צעירה באופן חריג. מחקרים בין-לאומיים מראים שדי בריבוי צעירים שאינם בשוק העבודה, ללא השכלה גבוהה או שאינם נשואים כדי להעלות את רמת הפשיעה, וזה המצב בחברה הערבית בישראל. אבל חברה זו מתמודדת עם שינוי משמעותי נוסף – רמת ההשכלה של נשים צעירות עלתה הרבה יותר מזו של הגברים הצעירים, ושינוי זה משבש כמה מנורמות הנישואים המסורתיות בחברה זו. מחקר חדש של מרכז טאוב שערך פרופ' אלכס וינרב בדק את התהליכים הדמוגרפיים וההשכלתיים האלה, שמעצימים כוחות כלכליים וחברתיים-תרבותיים המערערים את יסודות החברה הערבית ומגבירים את שיעורי הפשיעה הגבוהים ממילא, בעיקר הפשיעה האלימה. המחקר צופה שבעשור הקרוב נראה גם שינויים ביחסי המגדר ובמרקם הנישואים והמשפחה הערבית – גורמים בעלי השפעה מהותית על שיעורי הפשיעה.
אבטלה, חוסר השכלה ועיוות היחס בין המינים מייצרים ניתוק חברתי בחברה הערבית
מחקרים שונים מראים שבחברות שיש בהן עלייה חדה במספר הצעירים לצד רמות גבוהות של אבטלה ורווקוּת, יש גם עלייה בשיעורי הפשיעה האלימה ובשיעורי הרצח. ההשפעות חזקות יותר במדינות שבהן החינוך העל-יסודי הורחב במהירות (עלייה באחוז התלמידים לצד שיפור בהישגים), שכן לצד העלייה בציפיות מהפרט גוברת גם ההדרה של מעוטי השכלה משוק העבודה, וכך המצב בישראל. בקרב הגברים הערבים יש רמות גבוהות במיוחד של אבטלה ותת-תעסוקה ושל אי השתתפות בהשכלה הגבוהה ובמערכות אחרות כגון שירות לאומי או צבאי.
למעשה, שיעורי התעסוקה של גברים ערבים ירדו בשנתיים שלפני משבר הקורונה בכ-7 נקודות אחוז בקרב בני 15–24 ובני 25–34, בעיקר בשל חוסר התאמה בין המיומנויות שלהם ובין צורכי שוק העבודה. מבחינת השכלה, שיעור בעלי תואר אקדמי בקרב גברים ערבים בשנות השלושים לחייהם אמנם עלה בעשרים השנים האחרונות ועומד היום על 18% – גבוה משל גברים חרדים (11%) אך עדיין נמוך במידה ניכרת מהשיעור בקרב יהודים לא חרדים (47%) וכמחצית מהשיעור בקרב ערביות צעירות (35%). לנוכח הישגיהם הכלליים הדלים בממוצע של צעירים ערבים במבחני פיז"ה ובמבחני הבגרות, הם מקבלים ציונים נמוכים משמעותית מיהודים ומנשים ערביות, סיכויי ההצלחה שלהם בשוק העבודה העתידי אינם מזהירים. התמונה המצטיירת בקרב צעירים ערבים בישראל היא של מיעוט משכיל עם רוב נשי, ושל רוב בעל הישגים דלים בתחום ההשכלה שרובו גברים. הקבוצה השנייה היא בדיוק האוכלוסייה המוּעדת לחוסר יציבות חברתית-פוליטית.
מספר מקרי הרצח בחברה הערבית הוכפל בעשור האחרון. האור בקצה המנהרה: השינויים הדמוגרפיים הצפויים
בשנים 2011–2016 עמד מספר מקרי הרצח באוכלוסייה הערבית בישראל על כ-60 בשנה. בשנת 2019 כבר נרצחו יותר מ-90 בני אדם, בשנת 2020 יותר מ-100, והשנה כבר עבר מספר הנרצחים את ה-120 – יותר מכפול מהמספר לפני חמש שנים. שיעור מקרי הרצח במגזר הערבי מכלל מקרי הרצח בישראל טיפס מ-40% ב-2011 לכ-80% בשנים 2020–2021. סימנים לכך נראים גם בסקר החברתי של הלמ"ס, כששיעור הערבים הבוגרים שדיווחו שהם מרגישים חוסר ביטחון אישי בשכונה שלהם בלילה צמח מ-25% ב-2003 ל-35% ב-2019, בעוד בקרב יהודים חלה ירידה בתחושה זו מ-25% ל-17%.
במחקר החדש של מרכז טאוב שערך פרופ' אלכס וינרב, מומחה בתחום הדמוגרפיה, הוא ניתח את הקשר בין שיעור הצמיחה של מספר הגברים בני 18–22 לבין שיעור מקרי הרצח והדיווח העצמי על תחושת חוסר ביטחון אישי.
התוצאות מצביעות על מתאם חיובי מובהק בין שיעור מקרי הרצח לשיעור הגידול השנתי של גברים צעירים ערבים (לעומת מתאם שלילי בקרב יהודים), ועל קשר חיובי בין דפוסי הצמיחה של אוכלוסיית הצעירים למדד הכללי של חוסר ביטחון – גם זה רק בקרב הערבים בישראל.
אם הדמוגרפיה היא זו שמובילה לתוצאות הללו, יש מקום לתקווה משום שאנחנו נכנסים לתקופת האטה במספר הצעירים המגיעים לשנות העשרה המאוחרות לחייהם. ב-2020–2021 עמד שיעור הצמיחה של ערבים בני 18–22 על פחות מ-2%, ועד 2023 הוא צפוי לרדת מתחת לאפס ולהישאר שם עד 2028, ואז לעלות ל-1% עד 2036. בתקופה זו יש הזדמנות להשקיע בהשתלבות החברתית של קבוצת גיל זו ולהביא לידי הפחתה ניכרת בשיעורי הפשיעה. עם זאת, שינויים בשוק הנישואים הערבי פועלים נגד מגמת השיפור הזאת.
הערביות המשכילות מובילות מהפכה ומוסד הנישואים בחברה הערבית מתערער
האוכלוסיות הערביות בישראל ובעולם הן שמרניות בכל הנוגע לחיי משפחה ולחיי מין. בשנת 2020 רק 4.5% מהגברים המוסלמים בני 45–49 נשארו רווקים, לעומת יותר מ-11% מהנשים, וכמעט אין פריון מחוץ לנישואים. עד לפני כעשרים שנה, רוב הנשים הערביות נישאו בתחילת שנות העשרים שלהן לגברים משכילים ומבוגרים מהן בשש שנים בממוצע (לעומת פער ממוצע של שנתיים בקרב יהודים). ואולם לנוכח הפער הגדל בהישגים של גברים בתחום ההשכלה לצד שינויים תרבותיים אחרים שהעלו את גיל הנישואים של נשים, הדפוסים האלה מתחילים להתערער.
דפוס חדש ובולט הקשור לאותה תופעה של ריבוי צעירים באוכלוסייה ("בליטת נוער") שמעלה את שיעורי הפשיעה בחברה הערבית הוא שמספר הגברים והנשים בני 20 גבוה ממספרם בכל קבוצות הגיל הצעירות יותר. בהינתן פער הגילים המקובל בין חתנים וכלות בחברה זו, המשמעות היא שהחל מ-2026 יהיה מספר הגברים בגיל הנישואים הנורמטיבי לגברים ערבים גדול בכ-5%–10% ממספר הנשים בגיל הנישואים הנורמטיבי לנשים ערביות. למעשה מדובר באומדן חסר, שכן בשל היעדר נתונים מדויקים הוא אינו מביא בחשבון את השפעות הפוליגיניה (ריבוי רעיות, תופעה הנפוצה בעיקר בקרב בדואים) ואת ההשפעה של העלייה ברמת ההשכלה של נשים ערביות על נכונותן להינשא. אולם גם ללא השפעת הפוליגיניה, משמעות הדבר היא מחסור בכלות זמינות – אתגר חסר תקדים הניצב בפני החברה הערבית מבחינת דפוסי הנישואים.
החברה הערבית תצטרך להתמודד עם השינויים המתחוללים במקביל במבנה הגילים ובמאפייני ההשכלה שלה. שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה בקרב נשים ערביות נמוכים ביחס ליהודיות, ונוטים לרדת אחרי נישואים ולידה. בהנחה שהעלייה ברמת ההשכלה תדחף אותן לשוק העבודה, ניתן לצפות שהן יהיו עצמאיות יותר מבחינה כלכלית ובעלות חופש רב יותר לבחור אם להינשא, מתי להינשא ואיך לחיות. בישראל מורגשת כבר כעת העצמאות הגוברת הזאת, אשר מתבטאת בעלייה בגיל הנישואים, בעלייה במספר הזוגות הצעירים הערבים המתגוררים בערים שלא נחשבו מעורבות בעבר – נוף הגליל, כרמיאל, ערד ובאר שבע, ובעלייה במספר הגירושים. בשנים 2004–2019 גדל שיעור הגירושים ביותר מ-50% בקרב מוסלמים ודרוזים, ויותר מכך בקרב נוצרים. לצד זאת ניכרת תופעה, אם כי שולית, של נשים ערביות, לרוב נוצריות משכילות, הבוחרות להינשא לישראלים שאינם ערבים.
גם דפוסי הנישואים של גברים בחברה הערבית צפויים להשתנות לנוכח המחסור היחסי בנשים ועצמאותן הגוברת. ייתכן שחלקם יחפשו כלות בחברות אחרות ועניות יותר, למשל בגדה המערבית או בירדן, אף שלא ברור אם הדבר יתאפשר בשל המתחים הפוליטיים-לאומיים שמעורר חוק איחוד המשפחות. כמו כן ייתכן שהדבר יגרור גם תנועה של כלות בכיוון ההפוך. אפשרות אחרת היא הגברת תופעת נישואי התערובת בין גברים ערבים לנשים ישראליות שאינן ערביות.
בסך הכול, קשה לִצפות כיצד יבוא לידי ביטוי יתרון ההשכלה של הנשים הערביות על פני הגברים הערבים. מחקרים חדשים בישראל מצביעים על תסכולן הגובר של נשים ערביות בשל הקושי לשלב עבודה ומטלות בבית, וסביר שהדבר יגביר את המתח ביניהן לבין גברים שהשכלתם נמוכה משלהן. ליתרון ההשכלתי של נשים בחברה הערבית בישראל יש השפעות חיוביות ושליליות, ויש להניח שעם הזמן יוגדרו מחדש הציפיות המגדריות, באופן שיאפשר יותר עצמאות לנשים.
"העלייה ברמת הפשיעה האלימה בחברה הערבית היא תופעה מדאיגה לכל הדעות, אבל צריך להבין את שורשיה כדי לדעת איך להתמודד איתה. בחברה הערבית מתחוללים כיום שינויים מהותיים, שאת חלקם מובילות הנשים הערביות המשכילות. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהניכור הגובר בקרב ערבים צעירים מסוימים בחברה. זו סיבה לדאגה עבור כולנו, והעלייה בחוסר ההתאמה בשוק הנישואים בשנים הקרובות עוד תחמיר את המצב. למרבה המזל, עם סיום תקופת הצמיחה של קבוצת הצעירים באוכלוסייה הערבית יהיה לנו חלון הזדמנויות דמוגרפי להיערך לשנים הבאות ולהפחית את השפעת הגורמים המניעים את רמת הפשיעה, אך הדבר דורש מדיניות אקטיבית", אמר פרופ' אלכס וינרב.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.