הפרקים השונים זמינים לקריאה בעמוד הספר או בלחיצה על שם הפרק.
"דוח מצב המדינה 2021" של מרכז טאוב מסדרת הרברט מ' סינגר מציג נתונים חדשים וניתוח מעמיק של הנעשה בתחומי הכלכלה, שוק העבודה, הרווחה, הבריאות, החינוך והדמוגרפיה במהלך השנה החולפת. הדוח כולל שמונה פרקים חדשים העוסקים בתקציבים של משרדי הממשלה ובניצול התוספות שהוקצו לטובת הקורונה, התאוששות המשק מן המשבר, האתגרים שיש להתמודד איתם ומבט על מה שצפוי בעתיד. מהנתונים של מרכז טאוב עולה כי המשק הישראלי התאושש מהר מן המצופה, אולם שוק העבודה לא התאושש לגמרי וניכרת ירידה בהשתתפות של גברים ערבים והיקף קטן יותר של חרדים בתעסוקה, וכמות מאכזבת של הכשרות המקצועיות. בבדיקת התשואה מהשכלה ומניסיון בשוק העבודה עולה כי התשואה מהשכלה עדיין מושפעת מלאום (השכר במגזר היהודי עולה יותר מאשר בקרב ערבים), ובאשר לניסיון, אשכנזים מניבים תשואה גבוהה יותר. מבחינה דמוגרפית, ישנה עלייה קטנה בתמותה וירידה בתוחלת החיים, אך גם פריון הילודה בקרב יהודים בישראל עלה – בשונה מבמדינות מפותחות אחרות. ישראל מפגרת אחרי העולם בהתמודדות עם מחלות מסוימות, בהן סוכרת וכמה סוגים של סרטן, וישנן כמה נקודות להשקעה כדאית במערכת הבריאות כדי לצמצם את אי השוויון בבריאות בין אוכלוסיות בישראל. מבחינת כוח האדם הרפואי, אף שמספר הרופאים והרופאות והצוות הסיעודי גדל, עדיין יש מחסור לנוכח קצב גידול האוכלוסייה המהיר. בתחום הרווחה, מדיניות הממשלה הנוכחית תיטיב עם אוכלוסיות מסוימות (כמו אזרחים ותיקים) אך לא עם מי שחיים בעוני, או אוכלוסיות נזקקות שמתקשות למצות את זכויותיהן.
עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.
מגמות מאקרו-כלכליות: הפגיעה החריגה וההתאוששות המהירה של המשק הישראלי
פרופ' בנימין בנטל, ד"ר לביב שאמי
התאוששות המשק הישראלי הייתה מהירה מציפיות בנק ישראל, קרן המטבע הבין-לאומית וה-OECD. עקב משבר הקורונה איבד המשק הישראלי כ-6% מהתוצר בשנת 2020 בהשוואה למה שהיה צפוי לאותה שנה ללא המשבר. בצריכה הפרטית הייתה ירידה דרמטית של כ-13% לעומת הצמיחה שהייתה מתממשת אילולא המשבר (כמעט כפול מן הירידה במדינות שהתוצר בהן נפגע באופן דומה), בעוד הצריכה הציבורית צמחה בשנת 2020 בשיעור דומה לזה של השנה הקודמת. ישראל חריגה גם בכך שחל בה שיפור ניכר במאזן הסחר בשל ירידה חדה ביבוא. הגידול בצריכה הציבורית לצד הירידה החדה ביבוא מיתנו את שיעור ירידת התוצר.
ייתכן שהירידה החריגה בצריכה הפרטית נבעה מחומרת צעדי המנע שנקטה ממשלת ישראל, והדבר ניכר גם בעליית ההכנסה הפרטית הגולמית הפנויה ב-4% בקירוב. החיסכון הפרטי הגולמי עלה בכ-8.5% מההכנסה הלאומית, ככל הנראה בשל החיסכון הכפוי שנבע מהגבלות על צריכת שירותים של ענפי הקִרבה (ענפים עם פוטנציאל הדבקה גבוה בגלל קרבה פיזית). גם ירידה חדה באמון הצרכנים יכולה להסביר חלקית את הגידול בחיסכון הפרטי. מדד התנועה של גוגל עבור מסחר קמעוני ופנאי מראה ירידה ממוצעת של 34% בהימצאות פיזית של צרכנים באתרי מסחר ונופש בשנת 2020. שיעור זה גבוה בהשוואה למדינות אחרות ומצביע אף הוא על כך שהשפעת המשבר והסגרים הייתה קשה יותר בישראל. עם זאת, הירידה בתוצר לנפש בישראל בשנת 2020 עמדה על 5.7%, קרוב לממוצע ב-OECD. לפי הערכות ה-OECD, ישראל הייתה צפויה לחזור לרמת התוצר לנפש של הרבעון האחרון של 2019 רק בתחילת 2022, אלא שההתאוששות הייתה מהירה הרבה יותר והתוצר חזר לרמה זו כבר ברבעון השני של 2021.
הכנסות הממשלה גבוהות, אך גם הגירעון: בדיקת נתוני הכנסות הממשלה, הוצאותיה והעודף התקציבי בשנים 2020–2021 לעומת 2019 מלמדת על עלייה דרמטית בגירעון בתחילת 2020, אך ההתאוששות המהירה של המשק הביאה לעלייה בהכנסות כך שבתחילת 2021 הן היו גבוהות אף מאלה שב-2019. הוצאות הממשלה ירדו עם הירידה בתחלואה והתקדמות מבצע החיסונים, וכך הגירעון קטן. לאחר שלושה רבעונים של 2021 הגירעון עומד על 4.6% (לעומת 3.7% בשנת 2019).
לא מנצלים מספיק את התקציב המיועד לשיפור הלמידה מרחוק ולהכשרות מקצועיות: מסגרת ההוצאה הכוללת לסיוע כלכלי בעקבות הקורונה בשנת 2021 ובשנים הקרובות עומדת על כ-82 מיליארד ש"ח. נכון לסוף ספטמבר 2021 עומד שיעור הביצוע על 88% בממוצע: 96% ביצוע בסעיף ביטחון סוציאלי, 83% בסעיף מענה בריאותי ואזרחי, 85% בסעיף המשכיות עסקית, ורק 61% בסעיף האצה ופיתוח המשק. שיעורי ביצוע נמוכים במיוחד, שעלולים לפגוע בהתאוששות המשק ובחזרה למסלול של צמיחה, נרשמו בסעיפי הרחבת ביטוח אשראי וספקים ודחייה/הנחה באגרות על רישיונות עסקיים (0%), החזר מקדמות באמצעות רשות המיסים (2%), הטבת פחת מואץ (35%), עידוד השקעות גופים מוסדיים בהיי-טק (44%), דיגיטציה לרבות למידה מרחוק (42%) ותוכנית הכשרות מקצועיות (41%). בחלק מהסעיפים, כמו למשל בסעיף הכשרות מקצועיות, ייתכן שתת-הביצוע נובע ממאבקי סמכויות בין משרדי ממשלה ועיכוב בתקציב.
המשק הישראלי יכול לעמוד בהגדלה זמנית של הגירעון ושל יחס החוב לתוצר: הריבית הנומינלית על החוב הישראלי לפירעון בעוד עשר שנים עמדה בממוצע על קצת פחות מ-1%. בשיעור צמיחה נומינלית של 4.9% לשנה, ריבית כזאת מאפשרת לישראל לקיים גירעון ראשוני של 2.2% ולחזור בטווח הארוך ליחס חוב–תוצר של 60%, שיביא את הגירעון הפיסקלי לרמה של כ-2.8% תוצר. מבחינת הסיכון, נראה שהשווקים העולמיים אינם חוששים מהתמוטטות כלכלית של ישראל. השווקים מעריכים את הסיכון לחדלות פירעון של מדינת ישראל בכאחוז אחד לשנה – שפל היסטורי המשתקף מפרמיה של כ-40 נקודות בסיס על עסקאות CDS (Credit Default Swaps).
שוק העבודה מתאושש, אבל לא מספיק: לפי הערכות ה-OECD, שוק העבודה הישראלי היה צפוי לחזור לרמת הפעילות של 2019 רק בתחילת 2025, אך גם בתחום זה הנתונים מצביעים על התאוששות מהירה הרבה יותר. השפעת מבצע החיסונים ניכרת במיוחד בהתאוששות זו, אך עדיין כ-65,000 מהעובדים (0.8% מכוח העבודה) שעזבו את שוק העבודה עקב משבר הקורונה טרם חזרו אליו. כמו כן, בהשוואה למצב השוק ערב המשבר יש עלייה של כ-100,000 איש במספר המובטלים – כנראה מענפי הבידור, התיירות והנופש שנפגעו במיוחד במשבר.
שוק העבודה בישראל בעקבות הקורונה
מיכאל דבאוי, פרופ' גיל אפשטיין, פרופ' אבי וייס
העובדים הישראלים נשאו בחלק גדול מהנטל במשבר הקורונה, יותר מאשר עמיתיהם ב-OECD: כדי להתמודד עם קריסת התעסוקה במהלך משבר הקורונה, מדינות מסוימות אימצו את "המודל הגרמני" שבו המדינה מסבסדת חלקית את שעות העבודה ואף חלק משכרם של עובדים שהיקף משרתם צומצם, במטרה לשמר את הקשר בין העובדים והמעסיקים ואת שגרת העבודה. בישראל אימצו את מודל החל"ת שאִפשר לעובדים שעבודתם הופסקה לחלוטין לקבל דמי אבטלה, אך לא ניתן סיוע לעובדים שחוו צמצום חלקי בשעות העבודה. הבחירה הישראלית הביאה לכך שהעובדים נשאו בכ-45% מנטל העלות של הצמצום בשעות העבודה, לעומת 24% בממוצע במדינות שאימצו את המודל הגרמני. המעסיקים בישראל לא נדרשו לשאת כלל בנטל, בעוד שבמדינות ה-OECD המעסיקים נשאו בממוצע ב-7%–9% מן העלות. מדינת ישראל נשאה בכ-55% מהעלות (באמצעות דמי אבטלה) לעומת 65% בממוצע ב-OECD. במילים אחרות, ישראל הטילה חלק גדול יותר מהנטל על העובדים והקלה על המעסיקים ועל הקופה הציבורית.
מבחינת שעות עבודה, ההפסד הממוצע ב-OECD עמד על כ-7.5% – ואף פחות מכך במדינות שאימצו את המודל הגרמני – ואילו ישראל הפסידה מעל 9% ביחס לסוף 2019. אם יהיה צורך בסגרים נוספים בעתיד, אימוץ המודל הגרמני עשוי להיטיב עם שוק העבודה הישראלי.
הקיטוב בשוק העבודה התעצם: במהלך המשבר ירד מספר העובדים במרבית ענפי הכלכלה, עם ירידה לא פרופורציונלית בענפי התיירות והמסעדנות. בענפים המעסיקים עובדי צווארון לבן (כמו שירותי ניהול ותמיכה, נדל"ן ותקשורת) היקף התעסוקה כמעט לא צומצם. בתחומי הבריאות, הרווחה והסעד, שהיו בלב ההתמודדות עם המשבר, אף חל גידול במספר המשרות, כמו גם בענפים ציבוריים אחרים כמו מינהל מקומי וציבורי ואספקת תשתיות. עם זאת ייתכן שחלק מהירידה בתעסוקה בענפים מסוימים הייתה מתרחשת גם ללא המשבר עקב תהליכי עומק המתחוללים במשק.
בדיקה לפי מספר שעות העבודה לעובד מתחילת 2020 עד אמצע 2021 ביחס ל-2019 מגלה שהמספר הממוצע של שעות עבודה שבועיות לעובד גדל כמעט בכל ענפי המשק. בענפים הציבוריים הייתה עלייה במספר שעות העבודה לצד עלייה בתעסוקה – עדות להתרחבות בהיקף הפעילות בענפים אלה. על אף הפגיעה הנרחבת בענפי המסחר, התיירות והמסעדנות, ברבעון השני של 2021 ניכרת חזרה מרשימה של מספר שעות העבודה לעובד כמעט לרמה שהייתה לפני הקורונה, אם כי מספר המשרות נותר נמוך בעשרות אחוזים.
בישראל ובמדינות רבות אחרות הקיטוב בשוק העבודה החמיר במהלך המשבר ותקופת השיקום המתמשכת. בעוד ענפים המאופיינים בשכר גבוה כמו היי-טק ושירותים ציבוריים חוו פגיעה מינימלית והשתקמו במהירות, ענפים המאופיינים בשכר והון אנושי נמוכים (כמו חקלאות, תיירות ומסעדנות) חוו פגיעה קשה ושיקומם מפגר אחרי שאר המשק. עובדי שכבת הביניים של שוק העבודה (ענפים כמו תעשייה, בינוי ומסחר) ספגו פגיעה קשה ומתקשים להתאושש גם כאשר הענף עצמו השתקם. לפיכך, כדי לסייע לעובדים שניזוקו יש צורך ליישם מדיניות דיפרנציאלית.
ירידה בתעסוקה של גברים חרדים וערבים: בדיקת שיעורי התעסוקה בגילי 25–64 לפי מגדר וקבוצות אוכלוסייה מראה ששיעורי התעסוקה של נשים נותרו יציבים, ובקרב חרדיות אף עלו. אשר לגברים, נרשמה ירידה בקרב חרדים וירידה גדולה אף יותר בקרב ערבים. הירידה בשיעורי התעסוקה של גברים ערבים החלה עוד לפני המשבר, ונראה שהיא נובעת בין השאר ממחסור בכישורים מתאימים, הון אנושי נמוך, דחיקת עובדי בניין ישראלים (ערבים ברובם) על ידי זרים וגידול דמוגרפי בקרב ערבים צעירים בני פחות מ-35 בלי גידול מקביל בביקוש. נציין כי ברבעון השלישי של 2021 נצפה היפוך מגמה והחלה עלייה בשיעורי התעסוקה של גברים ונשים ערביים.
הסתגלות לשילוב עבודה מהבית: בכל ענפי הייצור והשירות ה"מוחשיים" הדורשים נוכחות פיזית (כגון תעשייה, תחבורה, קמעונאות ובינוי) היה שיעור העבודה מהבית נמוך, ובענפים ה"בלתי מוחשיים" (כגון מידע ותקשורת, נדל"ן ושירותים פיננסיים) המצב היה הפוך – שיעור העבודה מהבית היה גבוה מהממוצע במשק. במהלך השנה הירידה בהיקף העבודה המקוונת הייתה איטית מאוד, והדבר משקף כנראה הסתגלות למציאות חדשה שבה לעבודה מהבית יש מקום מרכזי גם ללא המגפה. תנודתיות משמעותית בהיקף העבודה מהבית נרשמה כצפוי בענף החינוך, ובאופן מפתיע בענף האנרגיה ומיזוג האוויר. היקפי העבודה מהבית היו גבוהים מאוד בקרב בעלי משלח יד אקדמי, אך פחות בקרב מנהלים, הנדסאים ופקידים, ונמוכים בקרב עובדי ייצור ועובדי מכירות ושירותים.
מספר הסטודנטים עלה: בהיעדר אפשרויות תעסוקה או יציאה לטיול ממושך בחו"ל בזמן המגפה, התקיימה בישראל התופעה המוכרת של עלייה בהרשמת צעירים ללימודים גבוהים. הזינוק במספר הנרשמים לתואר ראשון ושני היה מעל 15 ו-14 נקודות אחוז (בהתאמה) בהשוואה לגידול השנתי הממוצע בשמונה השנים הקודמות, והגידול הרב ביותר בשיעורי ההרשמה היה בקרב בני 20–24 ו-27–28. מבחינת תחומי הלימוד נצפו עליות חדות בשיעור הנשים שנרשמו ללימודי מדעים ביולוגיים (עלייה של 37%), עסקים (28%) והנדסה (18%), ובשיעור הגברים שנרשמו ללימודי עסקים (עלייה של 22%), מדעי החברה (21%) ומדעים ביולוגיים (19%). העליות המתונות ביותר בשיעורי ההרשמה היו ללימודי חינוך בקרב נשים (9%) וללימודי מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב בקרב גברים (9%).
מספר המשתתפים בהכשרות מקצועיות מאכזב: על אף העלייה הגדולה במספר המובטלים, מספר המשתתפים בהכשרות מקצועיות של שירות התעסוקה ירד במהלך שנת 2020 בכ-35%, בראש ובראשונה עקב הסגרים. אף שחלק מן ההכשרות ניתן להעביר באופן מקוון נראה שהיה קושי לבצע זאת, בין השאר משום שבקרב אלה הזקוקים להן במיוחד (בפריפריה הגיאוגרפית ובמגזר הערבי) תשתית האינטרנט רעועה. כמו כן, סביר שמובטלים רבים לא ניצלו את ההכשרות כי ציפו לחזור למעגל התעסוקה במהרה. עם התחסנות האוכלוסייה וביטול הסגרים במהלך שנת 2021 חזרו פעילויות ההשמה וההכשרות המקצועיות לפעול ביתר שאת. מכיוון ששיעורי האבטלה נותרו גבוהים יחסית, סביר שהביקוש לפעילויות כאלה נותר גבוה אף הוא. עם זאת, היות שרוב גדול של העובדים בכל זאת חזרו לעבודה, פחות אנשים עשויים ליהנות מההכשרות מאשר יכלו ליהנות מהם במהלך הסגרים וביניהם ב-2020.
תשואה מהשכלה ומניסיון בשוק העבודה בישראל
מיכאל דבאוי, פרופ' גיל אפשטיין, פרופ' אבי וייס
החל משנת 2003 חלה עלייה בשיעור המשתתפים בשוק העבודה, בעיקר בקרב ערבים, חרדים ונשים, שייתכן שנבעה מקיצוצים בקצבאות שדחפו רבים להיכנס לשוק העבודה. במקביל, שיעור הזכאים לתעודת בגרות עלה מתחילת שנות האלפיים מפחות מ-50% לכ-70%, מספר הסטודנטים לתואר ראשון גדל ב-50%, ומספר הסטודנטים לתארים מתקדמים גדל ב-80%. באוכלוסייה הערבית השינויים היו גדולים אף יותר: בין 2005 ל-2017 גדל מספר הסטודנטים הערבים לתואר ראשון פי שלושה, ולתארים מתקדמים פי ארבעה. חוקרי מרכז טאוב בחנו באיזו מידה השינויים הללו השפיעו על ההחזר הכלכלי מהשכלה ומניסיון עבור עובדים ועובדות במשק הישראלי.
החוקרים השתמשו בנתונים לגבי האוכלוסייה בגילי 17–67 מסקרי הוצאות והכנסות משקי בית של הלמ"ס בשנים 2017–2018, תוך הבחנה בין יהודים ולא יהודים ובין יהודים ממוצאים שונים. הממצאים מראים ששיעור התעסוקה עולה עם העלייה ברמת ההשכלה: בקרב מי שלא סיימו תיכון שיעור התעסוקה עומד על פחות מ-40%, בקרב בוגרי תיכון על כ-70%, ועל יותר מ-80% בקרב בעלי תארים אקדמיים. שיאני התעסוקה הם בעלי תואר שלישי – כמעט 90% מהם עובדים. גם השכר עולה עם העלייה בדרגת ההשכלה, אך שכרם הממוצע של בעלי תעודת בגרות אינו גבוה משכרם של בוגרי תיכון ללא תעודת בגרות – כלומר נראה שהערך המוסף של תעודת הבגרות קטן אם היא אינה מלווה בלימודי המשך.
ללאום יש השפעה משמעותית על השכר: בכל רמת השכלה, עובדים יהודים משתכרים יותר מעובדים שאינם יהודים, אבל ברוב רמות ההשכלה לא נמצאו הבדלים בין יהודים אשכנזים ומזרחים. עם זאת, רמת ההשכלה משפיעה על השכר ונמצא במחקר כי אחוז העובדים הערבים שלא סיימו תיכון כמעט כפול מהיהודים המזרחים, ואחוז העובדים המזרחים שלא סיימו תיכון כפול מהיהודים הלא-מזרחים. השכר מושפע גם ממשלח היד ומענף התעסוקה, והשונות בשיעור האקדמאים מסבירה כ-60% מהשונות בשכר הממוצע לשעה בין המקצועות השונים.
התשואה עולה משמעותית בקרב בעלי תארים מתקדמים: בדיקה רב-משתנית הכוללת מגדר, מצב משפחתי ומיקום גיאוגרפי מאששת את הצפוי – סיום תיכון מעלה את ההסתברות לעבוד ב-46%, תעודת בגרות מעלה אותה ב-61%, תעודה מקצועית ב-69%, תואר ראשון ב-78%, תואר שני ב-84%, ותואר שלישי מעלה את ההסתברות לעבוד ב-92%. נשים עובדות פחות מגברים, ואשכנזים פחות מיהודים לא אשכנזים. לאחר בקרה על משתנים אחרים נמצא כי כל תעודה נוספת מעלה את השכר, אך פחות משהיה עולה מממוצעים פשוטים ללא בקרה. ספציפית, בהשוואה למי שלא סיימו תיכון, סיום תיכון ללא תעודת בגרות מעלה את השכר לשעה ב-12% בלבד, תעודה מקצועית מעלה ב-26%, תואר ראשון ב-45%, תואר שני ב-61% ותואר שלישי ב-90%.
גם לניסיון יש השפעה רבה על השכר. אקדמאים מגיעים לשיא שכרם בפרק זמן קצר יותר מאחרים –התשואה החיובית מכל שנת ניסיון מגיעה למיצוי לאחר 24 שנים, לעומת כ-31 שנים באוכלוסייה הכללית. ייתכן שהנתון משקף את ההתחלה המאוחרת של הקריירה לאחר שנות לימוד רבות, או את הפחת של ההון האנושי שנרכש באקדמיה.
התשואה להשכלה בקרב בעלי תואר ראשון לא השתנתה: חוקרי מרכז טאוב מצאו גם כי התשואה מהשכלה תיכונית ירדה עם השנים עד ליציבות בעשור האחרון והתשואה מתואר ראשון לא השתנתה, בעוד התשואה מתואר שני ושלישי גדלה במידה ניכרת. הממצאים מלמדים על תהליך של "אינפלציית השכלה", שבו תעודות מאבדות מיתרונן היחסי ככל שרבים יותר בשוק העבודה מחזיקים בהן. מבחינת מגדר, גברים ונשים צפויים לתשואה דומה ברמות השכלה שונות, אך שכרן החודשי של נשים נמוך בממוצע משכר הגברים.
אשכנזים מגיעים לתשואה הגבוהה ביותר מניסיון: בבדיקת פערים עדתיים ולאומיים לא נמצאו הבדלים מובהקים מבחינת התשואה מהשכלה. רמת השכר של הלא-יהודים נמוכה באופן ניכר מזו של היהודים, כלומר הפער המגזרי נשמר בכל דרגות ההשכלה. אשר לעליית השכר בשל ניסיון יש הבדל משמעותי – בעוד יהודים ממוצא מעורב ודור שלישי נהנים מעלייה בשכר שנמשכת כ-30 שנה ומגיעה בשיאה ל-76% יותר מהשכר ההתחלתי, לעובדים מזרחים דרושות 36 שנים עד למיצוי עלייה בשכר של כ-78%, ולאשכנזים דרושות 37 שנים, אך הן מניבות עלייה של 105%. אמנם ניסיונם של הלא-יהודים מגיע למיצוי לאחר תקופה קצרה יותר – 25 שנים – אך העלייה המרבית בשכרם היא כ-25% בלבד. בשום קבוצה לא נמצא הבדל מובהק בין נשים וגברים.
מהמחקר של מרכז טאוב עולה שככלל, הדרך לתעסוקה ולמקצוע שימצה את כישרונו של העובד עוברת במערכת ההשכלה הפורמלית. לנוכח השפעותיה החיוביות של ההשכלה, והחסמים (כלכליים, גיאוגרפיים ואחרים) המקשים על אוכלוסיות שונות לרכוש השכלה גבוהה, יש למצוא דרכים לתמוך באוכלוסיות מוחלשות. הפתרונות צריכים להתמקד בנגישות כלכלית וגיאוגרפית – למשל הרחבת הגישה ללימודים בפריפריה על ידי פתיחת מוסדות חדשים, שיפור התשתיות והרחבת הלמידה המקוונת – לצד התייחסות לקשיי שפה ותרבות.
מערכת החינוך: ההרכב הדמוגרפי של מערכת החינוך, כוח האדם והתקציב
נחום בלס
חלקו של החינוך הערבי בירידה, החינוך היהודי מתייצב: בעשר השנים האחרונות התייצב חלקם של התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי והחרדי, ולעומת זאת חלה ירידה בחלקו של החינוך הערבי. את ההתייצבות בחלקם של התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי ניתן להסביר בעלייה בשיעורי הפריון בקרב נשים חילוניות, בתהליכי חילון שהביאו למעבר תלמידים לזרמי חינוך דתיים פחות ובגידול במספר התלמידים הלא-יהודים במסגרות החינוך הממלכתי היהודי. במגזר הערבי התחוללו שינויים גדולים במיוחד, עם ירידה באוכלוסיית התלמידים בכיתות א'-ד' מכלל התלמידים בקבוצת גיל זו מ-28% ב-2010 ל-22% ב-2020. את העלייה בקרב תלמידי התיכון הערבים ניתן לייחס בעיקר לירידה בנשירה.
הקצאות מיוחדות לקורונה: בשנת 2020 עמד תקציב משרד החינוך בפועל על כ-67 מיליארד ש"ח, מתוכם נוצלו 64 מיליארד ש"ח. כדי להתמודד עם מגפת הקורונה הוקצה בשנת הלימודים תשפ"א (2020/2021) סכום של 4.2 מיליארד ש"ח (1.75 מיליארד ש"ח ל-2020 ו-2.45 מיליארד ש"ח ל-2021) לתגבור התשתיות ללמידה מרחוק, ללמידה היברידית, למיגון והיגיינה ולפתרונות לאוכלוסיות מיוחדות. מתוך ההקצאה ל-2020 רוב התוספת התקציבית הוצאה על צהרונים (כ-870 מיליון ש"ח) ועל רכישת ציוד והכשרת מורות לצהרונים (כ-280 מיליון ש"ח). על הגדלת צוותי הוראה להפעלת הלמידה בקפסולות הוצא סכום של כ-400 מיליון ש"ח בלבד. סך הכל, ב-2020 נוצלו כ-1.7 מיליארד ש"ח. מפתיע לגלות שלטובת פיצול כיתות נוצל סכום קטן יחסית מתוך ההקצאה.
הקטנה בגודל הכיתה, עלייה במספר המורות: בעשרים השנים האחרונות נחתמו עם ארגוני המורים הסכמי העבודה "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", יושם חוק לימוד חובה מגיל 3, וחל גידול במסגרות החינוך המיוחד. כל אלה השפיעו על מספר המורות, התלמידים והכיתות, ובולט הגידול המהיר במספר המורות לעומת הגידול במספר התלמידים והכיתות.
גודל הכיתה הצטמצם בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ואף יותר מכך בחינוך הערבי – דבר המבטא צמצום פערים עקב מדיניות ושינויים בגודל המשפחה הערבית. לעומת זאת חלה עלייה בחינוך החרדי – המשקפת ככל הנראה את הגידול המספרי של האוכלוסייה החרדית.
מבחינת המורים, בעוד שיעור המורות היהודיות מתוך כלל המורים/ות היהודים לא השתנה בעשרים השנים האחרונות, שיעור המורות במגזר הערבי גדל מ-60% ל-70%. רמת ההשכלה של המורות עלתה, בעיקר בקרב המורות הערביות: מ-47% ללא תואר בשנת 2000 ל-3% בלבד בשנת 2020 (פחות מהשיעור במגזר היהודי). שיעור המורות הערביות בעלות תואר שני דומה לשיעור בקרב היהודיות – 38%. גם במספר שעות העבודה ניכרת עלייה – ככל הנראה עקב שינויים במבנה המשרה בעקבות ההסכמים עם ארגוני המורים, הכוללים הוספת שעות פרטניות ושעות שלא נכללו בעבר בחישוב השעות (אם כי המורות עבדו), אולם היקפי המשרה לא השתנו, ומרבית המורות עובדות במשרה חלקית. מבחינת ההתאמה לתחום, שיעור המורות בעלות ההכשרה הנדרשת להוראת מתמטיקה, אנגלית ועברית אינו עולה ולעיתים אף נמצא בירידה, וחוסר ההתאמה ניכר בעיקר בחינוך היהודי.
את השאלה אם קיים מחסור במספר המורות יש לבחון בכמה פרמטרים, בהם האם הייתה עלייה בהיקף המשרה הממוצע, גידול במספר המורות הלא מוסמכות וירידה בדרישות לרמת ההשכלה שלהן, עלייה במספר התלמידים בכיתה, ירידה בשעות ההוראה לכיתה ולתלמיד, ירידה במספר שעות הלימוד במקצוע והיעלמות מקצועות לימוד. מאז 2010 חלה ירידה בשיעור המורות הלא-מוסמכות מ-16% ל-6%, בעוד מספר בעלות תואר שני עלה מ-24% ל-38%, כך שרמת ההוראה השתפרה. מספר התלמידים הממוצע בכיתה יורד ומספר שעות העבודה לכיתה עולה – כך שאין בכך כדי להצביע על מחסור במורות. מבחינת השתלבות בוגרות המוסדות להכשרת מורות במקצוע, רק כ-60% השתלבו בהוראה בשנים 2000–2017, כך שיש מאגר פוטנציאלי של כ-40% לגייס למערכת בעיתות משבר. נוסף על כך, שיעור המורות החדשות עולה על שיעור הפורשות – כך שגם כאן לא ניכר מחסור.
אף על פי כן, תמיד יש מחסור נקודתי של מורות במקצועות מסוימים, והחוקר נחום בלס מציע כמה דרכי התמודדות: תשלום נדיב עבור שעות נוספות, תשלום למורות שפרשו ללא פגיעה בקצבת הפנסיה שלהן, וניהול "פנקס מורות" לדרכי התקשרות עם בעלות רישיון הוראה שיאפשר לפנות אליהן בעת הצורך.
כוח אדם רפואי בישראל בימי קורונה: מבט-על
פרופ' נדב דוידוביץ', ד"ר ברוך לוי, רחל ארזי
בסוף שנת 2020 היו בישראל כמעט 32 אלף רופאים/ות, עלייה לעומת השנה הקודמת, מהם כ-8,300 מתמחים. אולם למעשה היצע כוח האדם הרפואי ביחס לגודל האוכלוסייה הולך ומצטמצם, בשל גידול האוכלוסייה והזדקנות ופרישה של הרופאים/ות, וניכר גם מחסור במקצועות רפואיים מסוימים. הרופאים/ות מדווחים על עומס יתר, הם נוטים לעבוד ביותר ממסגרת אחת ומשלבים גם עבודה בשוק הפרטי.
מספר הרופאים/ות והצוות הסיעודי יורד לאור הגידול באוכלוסייה: בעשור האחרון חלה עלייה חדה במספר הרופאים/ות החדשים בכל שנה, אך למרות גידול של 26% במספרם יש פחות רופאים לאלף נפש לאור קצב גידול האוכלוסייה המהיר בישראל. יתר על כן, שיעור בוגרי לימודי הרפואה בישראל הוא מהנמוכים ב-OECD, וישראל היא שיאנית בשיעור בוגרי בתי ספר לרפואה בחו"ל. ניכרים פערים בין רמת ההכשרה בארץ ובחו"ל, למשל בשיעורי ההצלחה בבחינות הרישוי לרפואה. בניסיון להתמודד עם הפערים צמצם משרד הבריאות את רשימת בתי הספר לרפואה בחו"ל המוכרים בישראל. בבדיקת מספר אנשי הצוות הסיעודי (אחים ואחיות) נמצא שגם הוא נמוך לעומת ה-OECD, והמגמה מעורבת, עם עלייה הדרגתית במספר וביחס האחיות המוסמכות באוכלוסייה (כ-5.7 אחיות מוסמכות לאלף נפש) אך עם ירידה במספר האחיות המעשיות בכל שנה ביחס לאוכלוסייה – כ-0.7 אחים/ות מעשיות לאלף נפש בשנת 2020.
מבדיקת הרופאים/ות לפי מגדר וגיל עולה ששיעור הרופאים/ות המבוגרים בישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות – כמחציתם בני 55 ומעלה – ובעשור הקרוב צפויים לפרוש כשליש מהרופאים הוותיקים. שיעור הרופאות הנשים נמצא במגמת עלייה, ויש לכך השפעה בכמה תחומים. רופאות עובדות פחות שעות מרופאים בממוצע כך שסך שעות העבודה של רופאים/ות יורד. יש גם הבדלים בין גברים לנשים בבחירת התמחויות. כמו כן, עם העלייה במספר הרופאות צפויה גם עלייה בחלקן של רופאות בתפקידי ניהול.
פערים בתשתיות הבריאות בין מחוזות ובין קבוצות אוכלוסייה: היחס בין מספר מיטות האשפוז לגודל האוכלוסייה בצפון ובדרום הוא הנמוך ביותר בכל המחוזות, וניכרים פערים במספר המיטות לשיקום גריאטרי ולשיקום כללי ובפיזור התשתיות וכוח האדם הרפואי. שיעור הרופאים/ות במחוז תל אביב גבוה ביותר מפי שניים משיעורם בצפון. כמו כן, יש תחומי התמחות שאינם נגישים דיים בפריפריה והמטופלים נדרשים לנסוע מרחקים גדולים. עם זאת, נראה כי בתחומי התמחות עם רמות ביקוש נמוכות יחסית ביזור שירותי הרפואה אינו כדאי, לא מבחינה רפואית ולא מבחינה כלכלית, וכי עדיף להשקיע יותר משאבים בפחות מרכזי-על מאשר בפיזורם הגיאוגרפי, לצד השקעה בפיתוח תחבורה והסעות למטופלים ובפיתוח שירותי רפואה ראשונית בקהילה.
דרך נוספת לשיפור הנגישות לשירותי בריאות היא יצירת תפקידים חדשים של מטפלים שאינם רופאים כמו אחות מומחית, הרשאית לאבחן ולרשום תרופות, הסמכת רוקחים לרשום תרופות מרשם, ומקצוע שהתפתח בשנים האחרונות – עוזר רופא, העוסק ברפואה מונעת, באבחון ובטיפול תחת השגחת רופא. המשך פיתוח המקצוע צפוי להקל בצורה משמעותית את המחסור בכוח אדם רפואי.
עניים מתחסנים פחות לקורונה: שיעורי ההתחסנות נגד קורונה עולים בכל שכבת גיל מעל 20 עם העלייה במעמד החברתי-כלכלי. פערים בהתחסנות ניכרים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, לא רק בדחיית קבלת המנה השלישית אלא אף בהימנעות ממנה. כלומר, הפערים החברתיים-כלכליים בישראל מתבטאים גם בהשפעת המגפה על האוכלוסייה, והם צפויים להשפיע גם בעתיד לנוכח התופעות ארוכות הטווח של המחלה בהיבט הגופני, הנפשי והחברתי-כלכלי.
פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה
בשנת 2020 גדלה ההוצאה החברתית בכ-55 מיליארד ש"ח בעיקר לצורך התמודדות עם משבר הקורונה. כ-69% מהגידול חל עקב הגידול בהוצאה על תחומי רווחה (ביטחון סוציאלי ושירותי רווחה), אשר נבע ברובו מהעלייה בהוצאה על דמי אבטלה ומהמענקים האוניברסליים שחולקו. בהוצאה על רווחה חברתית (שירותי הרווחה) לא היה שינוי מהותי – גידול של 4.5% בלבד, נמוך מהגידול ב-2019. החלוקה בין רכיבי ההוצאה החברתית – ביטחון סוציאלי, רווחה חברתית, בריאות וחינוך – נותרה דומה יחסית לשנים קודמות. עיקר המשאבים שהוקצו לתחומי הרווחה בתוכנית הסיוע להתמודדות עם משבר הקורונה הוקדשו לתוכניות הגנה חברתית עבור מי שהכנסותיו נפגעו בעקבות המשבר, ורק חלק קטן הוקצה לתוכניות השקעה חברתית המיועדות לפיתוח הון אנושי והתאמת עובדים לשוק העבודה.
מדיניות הממשלה תיטיב עם אנשים עם מוגבלות ואזרחים ותיקים, אך עלולה להחמיר את מצבם של אנשים החיים בעוני: נראה שכיווני ההתפתחות בתחום הביטחון הסוציאלי סותרים: מצד אחד, הממשלה מתכוונת להמשיך במהלכים שהחלו טרם המשבר ונועדו לשפר את הטיפול בצורכיהם של האזרחים הוותיקים ואנשים עם מוגבלות – בהם יישום ההסכם עם ארגוני הנכים העוסק בשיפור קצבאות הנכות הכללית והרחבתו, והעלאת גובה קצבאות השלמת ההכנסה לאזרחים ותיקים שאין להם מקורות הכנסה נוספים. מצד שני, המדיניות המתוכננת באשר למשפחות עם ילדים עלולה להחמיר את מצבן ולהגדיל את תחולת העוני בקרב אוכלוסייה זו עקב הקשחת תנאי הזכאות בתוכנית ביטוח האבטלה והיעדר טיפול במגבלותיה של תוכנית הבטחת ההכנסה.
החזרת שוק העבודה לתפקוד תקין במחצית השנייה של 2021 חייבה התאמה של תוכנית ביטוח האבטלה למציאות החדשה ומציאת איזון חדש בין ההגנה על מחוסרי עבודה לבין עידוד מקבלי הקצבה לשוב לשוק העבודה. השינויים כוללים למשל הפחתה של דמי האבטלה למשתתפים בתוכניות להכשרה מקצועית, החזרת משך תקופת האכשרה לאורכה לפני הקורונה וביטול הארכת תקופת הזכאות לבני 45 ומעלה. הצעדים שנכנסו לתוקף מאמצע 2021 השפיעו מייד וצמצמו את מספר מקבל דמי האבטלה לכ-156 אלף. הרחבת ביטוח האבטלה בתקופת הקורונה סיפקה רשת ביטחון חלופית לרוב האנשים שנפגעו כלכלית במשבר, ולכן העלייה במספר מקבלי קצבת הבטחת ההכנסה בתקופה זו הייתה קטנה יחסית. עם זאת, לנוכח הקשחת תנאי הזכאות לדמי אבטלה והקושי של רבים לשוב ולהשתלב בשוק העבודה צפוי גידול בדרישה לקצבת הבטחת ההכנסה. תוכנית סיוע נוספת היא תוכנית מענק העבודה, אשר מופעלת על ידי רשות המיסים. אף שבמרוצת השנים נעשו בתוכנית שינויים אשר הרחיבו את ציבור הזכאים לה והקלו את נגישותה, היא עדיין סובלת מנדיבות מוגבלת אשר פוגעת ביעילותה בהתמודדות עם עוני ומשיעורי אי מיצוי לא מבוטלים, העומדים על כ-30%.
במקביל, לאחר דיון ציבורי ארוך הוחלט לאמץ צעד משמעותי לביצור האיתנות הפיננסית של המוסד לביטוח לאומי על ידי העלאת גיל הפרישה לנשים (שמשמעותה דחיית גיל הזכאות לקבלת קצבת אזרח ותיק). מהלך זה ילוּוה בצעדים שנועדו להקל את הפגיעה הכלכלית בנשים על סף פרישה – למשל הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה, תוספת לקצבת הבטחת ההכנסה ואפשרות לקבל קצבה גם ברמות שכר גבוהות יותר, תשלום מענק הסתגלות והגדלת סכום מענק העבודה לבנות 60 ומעלה.
על אף חשיבותו הרבה של תחום ההכשרות המקצועיות, בפרט בתקופה שבה לרבים מן המובטלים אין השכלה גבוהה, נראה שהיה קושי רב בקידום תחום זה ובמימוש המשאבים שהוקצו לו. במסגרת תוכנית ההתמודדות עם משבר הקורונה הקצתה הממשלה 1.4 מיליארד ש"ח עבור הכשרות מקצועיות ועבור המועצה להשכלה גבוהה, אולם רק שליש מהקצאה זו מומש בפועל. יתרה מזו, ההוצאה עבור הכשרות מקצועיות למבוגרים בתקציב השוטף של זרוע העבודה במשרד הכלכלה והתעשייה פחתה באופן ניכר בשנת 2020, וגם במספר המשתתפים בהכשרות במימון או בסבסוד האגף להכשרה מקצועית במשרד הייתה ירידה והוא עמד בשנה זו על 7,000 בלבד. ניכרת ירידה גם בהשקעה בתוכניות הכשרה לעידוד תעסוקה לאוכלוסיות ייעודיות (חרדים, ערבים, הורים יחידים).
אוכלוסיות נזקקות מתקשות למצות את זכויותיהן: בדיקה של מיצוי הזכויות בקרב הזכאים מגלה ששיעור מיצוי קצבת הילדים וקצבת האזרח הוותיק עומד על 99%, אך בתוכניות שבהן קבלת הקצבה כרוכה במבחן הכנסות או בבירוקרטיה סבוכה, שיעור המיצוי נמוך: כ-75%–79% לקצבת נכות, כ-70% למענק עבודה, כ-48%–63% להבטחת הכנסה, וכ-32%–40% מיצוי בלבד לביטוח אבטלה. כלומר, חלק גדול מן האוכלוסיות הזקוקות לקצבאות הביטחון הסוציאלי אינן ממצות את זכאותן לסיוע. אי המיצוי נובע על פי רוב מהיעדר ידע או מהימנעות מהתמודדות עם בירוקרטיה. עם זאת, ברור שגם לגורמים הקשורים למבנה התוכניות – כמו מבחני הכנסה, תנאי זכאות מורכבים, חסמי נגישות ובירוקרטיה – יש השפעה. המוסד לביטוח לאומי וגופים אזרחיים נקטו צעדים להעלאת מיצוי הזכויות, אך עדיין קשה להעריך את תרומתם.
אין התקדמות ביישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני: מאז שאימצה הממשלה את המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני ב-2014, מרכז טאוב עוקב אחר יישומן. בשנת 2020 חלה התקדמות רק בתחום החינוך, בעוד בתחומי הדיור, התעסוקה והכלכלה לא הייתה התקדמות ולמעשה חל צמצום בהשקעה. בתחומי הרווחה והביטחון הסוציאלי ההשקעה נשארה דומה למדי והיא עומדת על כשליש מהתוספת שהומלצה בוועדה. נוסף על כך, טרם מומשה ההמלצה להגדיל את קצבת הבטחת ההכנסה לאנשים בגיל העבודה החיים בעוני, אולם בקיץ 2021 התקבלה החלטה להגדיל את גמלת השלמת ההכנסה לאזרחים ותיקים, והדבר צפוי להגדיל את ההוצאה בתחום הרווחה בשנה הבאה.
פרופ' אלכס וינרב
עלייה בשיעורי התמותה וירידה בתוחלת החיים: מגפת הקורונה העלתה את רמות התמותה במידה ניכרת: כ-60% ממקרי המוות מקורונה בישראל היו בשנת 2021. הזנים החדשים (לפחות עד אומיקרון) העלו את רמת הקטלניוּת של המחלה בגילים הצעירים, ותהיה לכך השפעה שתתבטא בירידה נוספת בתוחלת החיים לרמה שהייתה בשנים 2016–2017. נראה שכל עוד שיעורי ההתחסנות בחרבי העולם יישארו נמוכים לא תהיה חזרה לדפוסי התמותה שלפני הקורונה, שכן אי ההתחסנות תאפשר התפתחות של עוד וריאנטים שיתפזרו בעולם וימשיכו להשפיע על התמותה ועל תוחלת החיים.
שיעורי הפריון בישראל גבוהים לעומת מדינות מפותחות אחרות, אך ניכרים שינויים בדפוסים: בין 2018 ל-2020, עוד לפני הקורונה, ירד שיעור הפריון ירידה חדה בכל המגזרים. בשנת 2020 עמד שיעור הפריון של נשים יהודיות על 3.0 ילדים לאישה ושל נשים נוצריות על 1.83 – ירידה של כ-0.2 ילדים בשתי קבוצות האוכלוסייה. במגזר הדרוזי ירד שיעור הפריון ל-1.94 ילדים לאישה – לראשונה פחות מ-2.0 ילדים, ובמגזר המוסלמי הוא ירד בהתמדה עד שהגיע ל-2.99 בשנת 2020. בקרב נשים "אחרות" (בעיקר נשים שאינן יהודיות מבחינה הלכתית) השיעור צנח אל מתחת ל-1.5 ילדים לאישה.
משבר הקורונה הביא לעלייה בפריון בקרב יהודיות בישראל: במדינות רבות בעולם הובילה הקורונה להפחתת הפריון. דמוגרפים מסכימים שעל פי רוב המגפה האיצה מגמות שהחלו בתקופה שקדמה לה, וששיעורי הפריון צפויים לרדת עוד יותר ב-2021 במדינות שכבר נצפתה בהן מגמת ירידה ולהגיע לשפל חסר תקדים – למשל מתחת ל-1.6 בארה"ב ובבריטניה. בקרב יהודיות בישראל לעומת זאת התגובה שונה ונצפית עלייה בפריון. עד דצמבר 2020 הלידות היו תוצאה של התעברויות לפני התפרצות הקורונה, ושיעור הפריון הכללי של נשים יהודיות ואחרות היה נמוך מאשר ב-2019. אולם במרץ 2021 טיפס שיעור הפריון הכללי מעל לרמות של 2019, ובין מרץ לספטמבר 2021 הייתה עלייה של 6% במספר הלידות בקרב יהודיות ואחרות. בקרב ערביות, שיעור הפריון הכללי ירד עד פברואר 2021 ולאחר מכן התאושש מעט, אבל בסך הכול נשאר נמוך מהשיעור ב-2019. ייתכן שאילולא הקורונה שיעורי הפריון בקרב ערביות היו צונחים עוד יותר.
עוד לא ידוע אם העלייה בקרב נשים יהודיות היא רק ביטוי לשינוי בקצב ולא תופעת "בייבי בום", כלומר בחירה של הורים להביא ילדים לעולם בזמן המשבר ולא חצי שנה או שנה מאוחר יותר כפי שתכננו, ולא ביטוי לילדים שלא תכננו להביא כלל. בכל מקרה, להאצת הקצב יש השפעות לאורך זמן – על גודלה של קבוצת גיל נתונה, דבר שתהיה לו השפעה על החינוך ושוק העבודה בעתיד.
ההגירה לישראל גדלה בשנים האחרונות, אך משבר הקורונה לא השפיע כפי שצפו: ההגירה נטו לישראל גדלה ב-15 השנים האחרונות, בשל גידול במספר העולים וירידה במספר העוזבים. בשנים 2015–2019 ההגירה הכוללת נעה בין 26,000 ל-33,000 איש בשנה. מגפת הקורונה הובילה לצמצום חד במספר המהגרים לישראל ובשנת 2020 עמד מספרם על 19,700, בעיקר בגלל ירידה בהגירה מרוסיה ומאוקראינה. ב-11 החודשים הראשונים של 2021 ההגירה לישראל התאוששה במידה רבה אך נותרה נמוכה בהשוואה ל-2019. נתון זה מפתיע לעומת ציפיות הממשלה לגל גדול של עולים שמקורו ב"ציונות הקורונה" – ציפיות שהתבססו על גידול במספר תיקי העלייה שנפתחו והתעניינות גוברת בנדל"ן ישראלי מצד קונים בחו"ל בעקבות ההתמודדות הישראלית המוצלחת יחסית עם נגיף הקורונה בתחילת הפנדמיה. כמו כן לא נצפה גל משמעותי של תושבים חוזרים בעקבות המגפה.
כמה מקרי מוות אפשר למנוע בישראל?
פרופ' אלכס וינרב, אלון סלע
בין 1975 ל-2018 עלתה תוחלת החיים בלידה בישראל מכ-72 לכמעט 83 שנים – תוספת של כשלושה חודשים בתוחלת החיים לכל שנה – והעלתה את ישראל מהמקום ה-17 למקום ה-5 ב-OECD. הגידול נובע מעצירה כמעט מוחלטת של תמותה ממחלות זיהומיות בגילים צעירים ומירידה בתמותה ממחלות כרוניות, לצד התקדמות במדעי הרפואה, בטיפול הקליני ובהתנהגות הבריאות. במחקר חדש של מרכז טאוב המשווה נתונים על סיבות המוות ב-37 מדינות מפותחות, בדקו החוקרים במה יכולה ישראל להתמקד כדי להמשיך להפחית את שיעורי התמותה על בסיס המצב הקיים בהיעדר התקדמות טכנולוגית ופריצות דרך חדשות בתחום הרפואה.
ישראל מפגרת אחרי העולם בטיפול בסוכרת ובהישרדות מכמה סוגי סרטן: כשליש ממקרי המוות בישראל נגרמים מגידולים, כרבע ממחלות לב וכ-11% מסוכרת. בהשוואה בין-לאומית ישראל מדורגת גבוה מבחינת שיעור התמותה מחמש הסיבות הנפוצות ביותר (מלבד סוכרת), כלומר שיעורי התמותה בה מהסיבות הללו נמוכים יחסית. עם זאת, בטיפול בסוכרת ישראל מפגרת אחרי רוב המדינות, ובשיעור התמותה ממחלה זו היא מדורגת במקום ה-35 לנשים ובמקום ה-36 לגברים מתוך 37 מדינות. לפי בדיקת מרכז טאוב, אילו שיעורי התמותה מסוכרת לפי גיל בישראל היו זהים לשיעור במדינות שבמרכז הדירוג היה מספר מקרי המוות הכולל קטן בכ-7% בשנה. יתרה מזו, אמנם ישראל מדורגת גבוה יחסית בשיעור ההישרדות מסרטן, אולם בסוגים מסוימים – בעיקר בקרב נשים – היא מדורגת נמוך בין 37 המדינות: נשים מדורגות במקום 32 בסרטן השד ובמקום 23 בסרטן המעי הגס והחלחולת (פי הטבעת). ישראל ממוקמת בתחתית הדירוג גם בכמה מקרי מוות מסיבות פחות נפוצות, למשל תחלואת מעיים זיהומית, הפרעות מטבוליות ופגיעה במערכת החיסון, ומחלות אנדוקריניות.
השקעה נכונה תצמצם את אי השוויון בבריאות בין אוכלוסיות: הנתונים מצביעים על כמה נקודות להשקעה כדאית בתחום הבריאות בקבוצות אוכלוסייה מסוימות – בשינוי הפרקטיקה הקלינית, במשאבי הבריאות הציבוריים או בעידוד שינוי התנהגותי, שיורידו את שיעור התמותה הכולל ואי השוויון הבריאותי בין קבוצות אוכלוסייה שונות. למשל, בקרב האוכלוסייה הערבית שיעור הסוכרת גדול פי שלושה מבאוכלוסייה היהודית, והשכיחות של סרטן הריאות בקרב גברים ערבים גבוה ב-50% לעומת גברים יהודים, אך בקרב נשים יהודיות השיעור גבוה בכ-150% לעומת נשים ערביות. במגזר החרדי יש שיעורים נמוכים של בדיקות היריון ובדיקות לגילוי סרטן השד. התמקדות במצבים שישראל מפגרת בהם תסייע להפחית את אי השוויון בבריאות בין אוכלוסיות.
שינויים התנהגותיים יכולים להניב כמה תוצאות חיוביות במקביל – למשל שיפור בתזונה עשוי להפחית את גורמי הסיכון לסוכרת ובה בעת לצמצם את הסיכון לאירועי לב וסוגי סרטן מסוימים, ובדיקות סקר תכופות ומקיפות עשויות לגלות מצבים קליניים בשלבים מוקדמים שקל לטפל בהם.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.