אוכלוסיית ישראל: עדיין צעירה, אבל מזדקנת

הודות לשיעור ילודה גבוה ולעולים הצעירים שהגיעו למדינה לפני שנות התשעים של המאה הקודמת, האוכלוסייה בישראל מתאפיינת בשיעור נמוך יחסית של קשישים (בני 65 ומעלה) – כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה.  עם זאת, שיעור הישישים (בני 75 ומעלה) בתוך קבוצה זו גבוה יחסית בשל תוחלת החיים הגבוהה בישראל, שגם היא גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות.  נוסף לכך, קצב ההזדקנות של האוכלוסייה גבוה ביחס למדינות מפותחות אחרות – ובאחרונה הוא עוד הואץ בשל רמת הבריאות המשתפרת ותוחלת החיים המתארכת.

התרשים הראשון ממחיש את השינוי הדמוגרפי המסתמן בישראל.  ב-20 השנים שבין 1990 ל-2010, היחס בין קשישים למבוגרים בגיל העבודה (גילאי 25-64), היה די יציב: כ-160 קשישים לכל אלף מבוגרים בגיל העבודה.  ב-20 השנים הבאות – בין 2010 ל-2030 – צפוי יחס זה לעלות בהתמדה כל שנה, ולהגיע ל-230 קשישים לכל אלף מבוגרים עובדים בשנת 2030.  מדובר בגידול של מעל 40 אחוז בשני עשורים בלבד, ככל הנראה העלייה התלולה ביותר בעולם המפותח.

מתמונת הדמוגרפיה נגזר הפוטנציאל לגידול צורכי הטיפול הממושך.  קבוצת הישישים מתאפיינת בריבוי מחלות ובבעיות בריאות מורכבות.  בעיות אלו עלולות להתבטא בירידה תפקודית ובאובדן העצמאות בחיי היום-יום, ואלה מובילים לצורך הולך וגדל באשפוז, בטיפול במוסדות או בעזרה מתמדת בבית.  מחקר חדש של דב צ’רניחובסקי, אביגדור קפלן ויוחנן שטסמן, שעתיד להתפרסם בקרוב כנייר מדיניות של מרכז טאוב וסוכם בחלקו ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של המרכז, מתאר חלק מן האתגרים שישראל מתמודדת איתם בנושא מימון מספק לטיפול סיעודי.

התרשים השני מראה איזו משמעות עשויה להיות לתהליך ההזדקנות המואץ של האוכלוסייה מבחינת עלויות עתידיות.  הציר האופקי מראה את שיעור הקשישים מעל גיל 80 באוכלוסייה בכמה מדינות OECD; הציר האנכי מייצג הוצאה על טיפול סיעודי כאחוז מהתמ”ג.  שיעור הקשישים הנמוך בישראל היום ממקם אותה כאחת הנקודות השמאליות ביותר בתרשים, אולם על הציר האנכי היא נמצאת קרוב לממוצע ה-OECD, עם הוצאות של 1.4 אחוז מהתוצר על טיפול סיעודי.  כאשר לוקחים בחשבון את שיעור בני ה-80 ומעלה בכלל האוכלוסייה בישראל, הנמוך ביחס למדינות אחרות, מתברר כי המדינה דווקא מוציאה חלק גדול יחסית לתוצר שלה על סוג זה של טיפול.  הדבר יכול לבטא איכות טיפול גבוהה, אך ייתכן גם שהוא מבטא גם אי-יעילות בהוצאה.

איך ממומן טיפול זה? המאפיין הבולט ביותר של מימון הטיפול הממושך בישראל הוא חלקו הגדול יחסית של המימון הפרטי.  צ’רניחובסקי, קפלן ושטסמן מצאו שכ-50 אחוז מהטיפול בישראל ממומן ממקורות פרטיים, הכוללים הוצאות ישירות וביטוחים פרטיים.  מבין המדינות שנבדקו, רק בשווייץ היה שיעור המימון הפרטי גבוה יותר.  השיעור המקביל ב- OECD עומד על 16 אחוז בלבד, כלומר שיעור המימון הפרטי של טיפול סיעודי ממושך בישראל גבוה פי שלושה מהשיעור הממוצע ב-OECD.  יש לציין גם כי חלק גדול מהוצאות אלו הן הוצאות ישירות, ולא פרמיות ביטוח.

ממצא ישראלי ייחודי הוא ששיעור מרשים מההוצאה הפרטית על טיפול ממושך – 42 אחוז – מוקדש להעסקת עובדים זרים, המשמשים מטפלים אישיים לכ-57,500 קשישים.  בשל כך, בין היתר, שיעור הקשישים המטופלים בקהילה ובמשק הבית בישראל גבוה במיוחד: 86.5 אחוז מסך המטופלים הסיעודיים, לעומת ממוצע של 50.7 אחוז במדינות ה-OECD.

המחברים מעלים את השאלה האם טיפול סיעודי המבוסס על מימון פרטי, כפי שקיים היום בישראל, הוא בר-קיימא לאור ההתפתחויות הצפויות: הזדקנות האוכלוסייה הקשישה וצרכיה הגוברים מצד אחד, וירידה צפויה ביכולת המימון הפרטי מן הצד האחר.  בתגובה לחששות אלו, שני משרדי ממשלה – משרד האוצר ומשרד הבריאות – הציעו כיוונים שונים למימון הטיפול הסיעודי בישראל בעתיד.

משרד האוצר תומך בהפיכת שיטת הביטוח הסיעודי הנהוגה כיום, המנוהלת על ידי קופות החולים ומתבססת על פרמיות תלויות גיל ולא על סיכון אישי, לשיטה המבוססת על פרמיות תלויות סיכון אישי.  עקב כך, קבוצות חלשות שכיום נהנות מסבסוד של הקבוצות החזקות יותר ייאלצו לשלם פרמיה גבוהה יותר.

הצעה זו מנוגדת למגמה הבין-לאומית.  הניסיון הבין-לאומי, ובכלל זה ניסיונה של ארצות הברית, מראה בבירור ששוק הביטוח הפרטי לא הצליח להיות גורם משמעותי בפתרון סוגיית מימון הטיפול הממושך, ולכן המדינות המפותחות ויתרו על פתרון המבוסס על ביטוח פרטי.

לעומת זאת, משרד הבריאות חותר להרחיב את הכיסוי האוניברסלי ולכלול בו ביטוח סיעודי לאלו שהיום אינם נהנים ממנו, על בסיס שוויוני.  גישת המימון הזו תואמת את המגמות הבין-לאומיות ועקרונות של שוויוניות ויעילות, אך שילוב הכיסוי האוניברסלי בתכנית סותר את הגישה ברוב המדינות המפותחות (למעט בלגיה ושווייץ), אשר נמנעות משילוב טיפול סיעודי עם טיפול רפואי.

בין הפתרונות שמציע המחקר של מרכז טאוב:

• קביעת סל בסיסי לטיפול ממושך שיינתן בצורת “גמלת סיעודי” בכסף או בהטבות בעין, לפי הנסיבות, וימומן מאיגום כל המשאבים הציבוריים הקיימים כיום ברשויות ובמשרדים השונים, בתוספת ביטוח חובה חדש.
• חלק מהביטוחים הפרטיים שניתנים באמצעות הקופות ייהפכו לביטוח חובה, והמדינה תשלים את פערי העלות עבור אוכלוסייה חלשה על בסיס מבחן הכנסה.
• יצירה וניהול של קריטריונים שקופים לזכאות לתכניות ולרמות שונות של סיוע.
• הקמת רשות ממלכתית אשר תנהל את התקציביים הציבוריים המיועדים לטיפול ממושך.
• הביטוח הפרטי המשלים יישאר בעינו.

היחס הנמוך בין אוכלוסיית הקשישים לאוכלוסייה בגיל העבודה בישראל מקל על מימון טיפול ארוך-טווח איכותי לאוכלוסייה המבוגרת.  עם זאת, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים הצפויים יחייבו את הממשלה להיות פעילה יותר ביצירת תנאים שיאפשרו להמשיך להעניק למבוגרים טיפול ברמה גבוהה.