האם תגובתה של ישראל למשבר הקורונה תצליח למנוע את קריסתה של מערכת הבריאות?

נכון להיום, ישראל מתמודדת עם נגיף הקורונה טוב למדי בהשוואה למדינות אחרות. הצלחה זו נובעת ממבנה הגילים של אוכלוסיית ישראל, כמו גם מהגיאוגרפיה הייחודית שלה, ממצב התחלואה הכללי, מ"תרבות החירום" הישראלית וממצב הכלכלה במדינה.

אוכלוסיית ישראל, המונה 9 מיליון תושבים המפוזרים על פני שטח קטן, היא אוכלוסייה צעירה יחסית: רק כ-10% מהתושבים הם בני 65 ומעלה, בהשוואה ל-23% מהתושבים באיטליה ו-17% בארצות הברית. מבנה גילים ייחודי זה, לצד רמת החיים הגבוהה, תורמים לכך שאוכלוסיית ישראל היא גם אוכלוסייה בריאה יחסית. פירוש הדבר הוא שגורמי סיכון בריאותיים וגיל מבוגר – שניהם משפיעים ככל הנראה על חומרת ההשפעה של הנגיף – נפוצים בישראל פחות מאשר במדינות אחרות. נוסף על כך, נוכח ניסיונה של ישראל בהתמודדות עם מצבי חירום אחרים, יש לקובעי המדיניות ולאוכלוסייה היכולת להתאים עצמם יחסית בקלות, ובה בעת, המשאבים הביטחוניים והטכנולוגיות המתקדמות העומדים לרשות המדינה מסייעים לה להיאבק בהתפשטות הנגיף. רמת החיים הגבוהה בישראל ורשת הביטחון החברתית המפותחת מסייעות אף הן לריכוך המהלומה שמנחיתה הקורונה על המדינה.

כמו במקומות אחרים בעולם, תגובתה של מערכת הבריאות בישראל להתפרצות הנגיף מורכבת משתי אסטרטגיות מרכזיות: ריחוק חברתי, לצד טיפול רפואי במקרה הצורך. הריחוק החברתי והסגר נועדו לצמצם את התפשטות הנגיף ו"לשטח את העקומה", ולדאוג שבתי החולים יוכלו להעניק טיפול למי שנדבק בנגיף ולא יקרסו תחת העומס. כלומר, מטרת הריחוק החברתי היא להגן על קבוצות האוכלוסייה שנמצאות בסיכון גבוה יותר וכן על  מערכת הבריאות עצמה. בה בעת, הטיפול הרפואי נועד להגן על תושבים שכבר נדבקו בנגיף.

בישראל, ההגנה על מערכת הבריאות קריטית אפילו יותר מאשר במדינות אחרות, בשל הליקויים במערכת בשנים האחרונות. גם לפני התפרצות נגיף הקורונה, מערכת האשפוז בישראל כרעה תחת העומס בעיקר עקב מצוקת תשתיות ומחסור בתקציבים,  לצד מערכת תמריצים מעוותת.

הצוותים הרפואיים בישראל והטכנולוגיות העומדות לרשותם הם אמנם בין הטובים בעולם, אך התשתיות הפיזיות של מערכת הבריאות הוזנחו במשך שנים ארוכות. מספר המיטות לטיפול כללי בישראל נמוך יחסית: 2.2 מיטות לאלף נפש לעומת ממוצע של 3.6 במדינות ה-OECD. גם לאחר תקנון למבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה, מספר המיטות בישראל עומד רק על 2.5 מיטות לאלף נפש – שיעור נמוך בהשוואה למרבית המדינות האחרות. בפריפריה הגיאוגרפית המצב חמור אף יותר – בצפון ובדרום מספר המיטות לאלף נפש עומד על 1.32 ו-1.55 בהתאמה, לעומת 2.36 בירושלים.

בכל הנוגע לתקצוב, ההוצאה הציבורית בישראל על בריאות עומדת על 7% מהתמ"ג, לעומת 9% בממוצע במדינות OECD. אמנם שיעור ההוצאה על אשפוז מסך ההוצאה הלאומית על בריאות נמצא במגמת ירידה בכל העולם, אך בישראל ירידה זו חדה במיוחד, וההוצאה על אשפוז מוסיפה להיות נמוכה באופן עקבי בהשוואה לממוצע במדינות אחרות. וחמור מכך, הפערים הללו רק הולכים ומתרחבים.

נוסף על המחסור במתקנים ובציוד, המנגנון שבאמצעותו קופות החולים בישראל משלמות לבתי חולים (מנגנון ה-CAP, המוסדר על ידי המדינה) מגדיל את דרישת קופות החולים ומכונים בקהילה לשירותי אשפוז ומוריד מכדאיות הצריכה של שירותים רפואיים במרפאות או במכונים בקהילה. חוסר הכדאיות הזו מובילה להשקעה פחותה בתשתיות טיפוליות בקהילה, דבר שמגביר עוד יותר את העומס על בתי החולים.

כתוצאה מהכשלים המערכתיים הללו, איכות הטיפול והשירותים הרפואיים במערכת הבריאות בישראל הולכת ומידרדרת, במיוחד במערכת האשפוז הכללי. תפוסת המיטות בבתי חולים בישראל גבוה במיוחד ועומד על 94%, בהשוואה לממוצע של 75% במדינות ה-OECD. שיעור תחלופת החולים בבתי החולים גבוה במיוחד ומשקף משך אשפוז קצר מצד אחד ותפוסת מיטות גבוהה מאוד מצד שני.

משמעות הדבר היא שגם לפני התפרצות הנגיף, בתי החולים בישראל פעלו כמעט במלוא הקיבולת שלהם. דחיקתם של חולים רגילים מהמחלקות על ידי חולי קורונה עלולה להוביל להתרחבות התמותה ההיקפית של חולים רגילים.

לסיכום, נראה שמידת ההצלחה של ישראל בהתמודדות עם נגיף הקורונה תלויה ביכולתה להפחית ככל האפשר את העומס על בתי החולים ועל מחלקות האשפוז, שממילא סובלים משחיקה וממחסור מתמשך במקום, בתשתיות, בציוד ובתקציב.