הגירעון המתמשך מעיב על הצלחת המשק הישראלי

עם תחילתם של שנה ועשור חדשים, ישנם סימנים רבים לכך שהכלכלה בישראל חזקה יחסית. קצב הגידול של התמ"ג בישראל גבוה, אם כי הגידול בתמ"ג לנפש עדיין נמוך בהשוואה למדינות רבות ב-OECD, בשל קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. גם מצבו של שוק העבודה הישראלי טוב למדי: שיעור התעסוקה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומדים על 78% ו-80% בהתאמה, ושיעור האבטלה הגיע לאחרונה לשפל היסטורי (3.3%). כמו כן, מתרבות העדויות לכך שרמת המחירים בישראל מתקרבת אט אט למחירים במדינות מפותחות אחרות. אמנם המחירים בישראל עדיין גבוהים בהינתן רמת ההכנסה לנפש, אך מדד המחירים לצרכן ירד מאז שנת 2014 ב-5% בהשוואה למדינות ה-G7.

התפתחות חיובית נוספת נוגעת למגמת הירידה באי שוויון בחלוקת ההכנסות בישראל (על פי מדד ג'יני) בעשור האחרון. אי השוויון נותר אמנם גבוה יחסית למדינות מפותחות אחרות, אך היקף הירידה מרשים למדי בהשוואה בין-לאומית.

עוד ראוי לציין כי בשעה שבמדינות מפותחות אחרות מי שנהנים מפירות הצמיחה הם על פי רוב משקי הבית שמצויים בחלק העליון של התפלגות ההכנסות, בישראל אנו עדים בשנים האחרונות לעלייה חדה בהכנסות משקי בית שמצויים דווקא בחלק האמצעי והתחתון של ההתפלגות: בשנים 2012–2017 עלתה ההכנסה נטו של משקי בית בחמישונים האמצעיים והתחתונים ב-4% בשנה בממוצע, לעומת עלייה שנתית של 2.6% בלבד במשקי בית המשתייכים לחמישון העליון.

הגורם העיקרי לתמורות החיוביות הללו הוא העלייה החדה בהכנסות מעבודה של משקי הבית בחמישונים התחתונים, שנובעת הן מעליית השכר במשק והן מגידול בהיקפי התעסוקה. הגידול בהיקפי התעסוקה מקורו מחד גיסא בהגדלת התמריץ ליציאה לעבודה (חלקית כתוצאה מהעלאת שכר המינימום), ומאידך גיסא בביקוש הגבוה לעובדים במשק.

ואולם על כל ההישגים הללו מעיבה עננה כבדה – הגידול בגירעון התקציבי של מדינת ישראל.

על פי התיאוריה הכלכלית, לממשלות כדאי לנצל תקופות של צמיחה, שבהן יש להן הכנסות גבוהות ממיסוי, להגדלת החיסכון הלאומי. כלומר, הצעד ההגיוני ביותר מבחינת הממשלה במצב כזה הוא להשתמש בעודפי הגבייה ממיסים להקטנת הגירעון, ובמידת האפשר לעבור להתנהל בעודף תקציבי. בדיוק כשם שאנשים פרטיים "שמים כסף בצד" בתקופות שבהן הם מרוויחים יותר כדי שישמש אותם בעת הצורך, תקופה של עודפי הכנסות מאפשרת לממשלה לשים בצד משאבים שהיא תזדקק להם בתקופה פחות טובה מבחינה כלכלית.

אף שמדינת ישראל נמצאת כיום בתקופת שפע, הגירעון בתקציב המדינה לא מצטמצם כפי שניתן היה לצפות. בתחילת העשור הקודם היה הגירעון במגמת ירידה, אך בשנים האחרונות הובילה המדיניות הפיסקלית של ישראל לחריגה חוזרת ונשנית מתקרת הגירעון ומהמגבלות התקציביות המותרות על פי חוק. יעד הגירעון שקבעה הממשלה ל-2018 ול-2019 עמד על 2.9% מהתמ"ג. אולם בעוד הגירעון בשנת 2018 עמד על 2.9% כמתוכנן, בשנת 2019 הוא טיפס ל-3.7% מהתוצר על פי דיווחי משרד האוצר, וצפוי להגיע ל-4.5% מהתוצר עד שנת 2022 תחת המדיניות הקיימת.

הגירעון התקציבי עלול להשפיע גם על גובה ההוצאה הממשלתית העתידית על שירותים אזרחיים וחברתיים. כדי לצמצם את הגירעון יהיה על הממשלה להגדיל את הכנסותיה, באמצעות העלאת המיסוי או באמצעות קיצוץ בהוצאות הממשלתיות. ואולם בפועל נראה שקורה דווקא ההפך: בתגובה לאיומים גיאופוליטיים הולכים וגוברים יש תוכניות להעלות את תקציב הביטחון עד ל-6% מהתמ"ג. צעד זה מעורר חשש שההוצאה האזרחית, שכבר היום נחשבת נמוכה בקנה מידה בין-לאומי, תקוצץ בשנים הקרובות במידה ניכרת. לכן, אלא אם כן המיסים יעלו בהתאם, מצפה לנו תקופה שתתאפיין בחוסר אחריות פיסקלי או שנצטרך להתפשר על שירותים באיכות ירודה בתחומים חברתיים חיוניים כמו חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה ואחרים.