הפרטת השיכון הציבורי: שינוי או המשכיות במדיניות הדיור

בסוף שנות השישים התקרב מספר היחידות בדיור הציבורי ל-206,000, כ-23 אחוז ממלאי הדירות במדינה. אולם מאז, משקל הדיור הציבורי ומספר הדירות בבעלות ציבורית הלכו והצטמצמו. בתחילת שנת 2006 הדיור הציבורי כלל רק עוד כ-76,000 יחידות, שהיוו קצת יותר מ-2 אחוזים מהמלאי הכולל של הדירות במדינה (סמנכ"ללאכלוס של משרד השיכון, כנס של ידיד 2.2006). ירידה זו נבעה משני תהליכים: הפסקת הבנייה לשכירות ציבורית ומכירת דירות לדיירים, שהחלה כבר בשנות החמישים. הפרטת הדיור הציבורי באה לכאורה לשיאה בשנת 1998 עם חקיקת חוק הדיור הציבורי בכנסת, שאמור היה לאפשר לכל דייר בדיור הציבורי לרכוש את דירתו בתנאים נוחים ביותר.

הפרטת הדיור הציבורי מהווה מהפך עקרוני במדיניות הדיור של הממשלה, המתבטא במעבר ממתן עזרה בעין לנזקקים לחלוקה של נכסי המדינה לדיירים. התהליך מעורר מן הסתם תהיות רבות לגבי הרקע, הסיבות, המטרות והמניעים של השינוי. מאמר זה מנסה לענות על השאלה, איך נוצר המפנה היסודי בתפיסת מדיניות הדיור בישראל, אם כי הוא קרה בתקופה שבה ההפרטה נהפכה למנטרה כלכלית דומיננטית במדינה (בורוכוב וורצברגר, 2001). אבל, כפי שנראה להלן, המציאות הייתה שונה במקצת מהכוונות של יוזמי חוק הדיור הציבורי, שהתקבל ב-1998.

המאמר מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון (סעיף 2) עוסק ברקע העיוני להפרטת הדיור הציבורי. כבסיס לדיון, הוא מנסה להבהיר כמה ממושגי היסוד של מדיניות דיור ושל שוק הדיור, כגון הצורך במעורבות הממשלה וצורותיה, צורות הבעלות והפרטת הדיור הציבורי. החלק הבא (סעיף 3) דן בשוק הדיור בישראל. הוא מתאר את התפתחותו ובעיותיו המרכזיות, שהיוו את הרקע להפרטת הדיור הציבורי. סעיף 4 עוסק בתהליך קבלת חוק הדיור הציבורי, בשחקנים המעורבים בו ובמניעיהם. החלק האחרון (סעיף 5) מסכם את הממצאים העיקריים ודן בחוק הדיור הציבורי כדוגמה לשינוי מדומה במדיניות חברתית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)