הפרטת השירותים החברתיים בישראל: תהיות וחששות

פרק זה בודק באיזו מידה תומכים הנתונים הסטטיסטיים בחשש מ”הפרטה”, ומגלה כי תמונת היקף השירותים החברתיים שעברו בין מגזרים מטושטשת: בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, ולא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים; הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ; ונתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת אחוז השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק – ואף להפך. מאידך, בולטים הגידול בהשתתפות משקי הבית במימון השירותים (בעיקר שירותי הבריאות) תוך פגיעה בשוויון, והירידה בשכרם היחסי של המועסקים בענף, המעוררת חשש להידרדרות באיכות העובדים ובמאמץ שהם משקיעים בעבודתם. על הממשלה להציב את שיפור האיכות כמטרת-על בתחום השירותים החברתיים. לעתים קרובות לצרכן השירותים אין יכולת לשפוט את איכות השירות או לבחור בספק העומד בדרישותיו. לכן, המפתח להפרטת השירותים החברתיים הוא כינון בקרות איכות מתאימות, וכשהדבר בלתי אפשרי ראוי שהשירות יישאר בביצוע הממשלה. לעתים קרובות פעילותן של חברות פרטיות לצד הספקים הציבוריים לא רק שאינה משפרת את איכות השירות, אלא אף מביאה לעיוות בהקצאת המקורות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.