הצעה למדיניות כלכלית חלופית

במרכזה של המדיניות הכלכלית שננקטה בשנים האחרונות עמד ריסון פיסקלי ומוניטרי חריף. מדיניות הריסון, שנועדה להקטין את האינפלציה, נמשכה זמן רב מדי ובעוצמה חזקה מדי.  המדיניות המוניטרית אף חיזקה באופן מלאכותי את ערכו של השקל לעומת הדולר, דבר שהאט את גידול היצוא והגדיל את היקף היבוא. הפעלת המדיניות המוניטרית על-ידי בנק ישראל והמדיניות הפיסקלית על-ידי משרד האוצר התנהלה רוב הזמן, ובמרבית העניינים, ללא תיאום והסכמה בין שני הגורמים.

השפעה חיובית אחת נודעה למדיניות הנהוגה – היא סייעה בהורדת הקצב השנתי של  האינפלציה  מכ11- אחוז  בשנים 1992-96  לקצב של    כ–5 אחוזים בשנים 1998-99. ההשפעות האחרות – רובן ככולן שליליות, ואפשר להצביע עליהן כמחיר הכבד ששילמה החברה הישראלית: הצמיחה הכלכלית  נפסקה,  התוצר המקומי לנפש לא גדל עוד מאז שנת 1997, שיעור האבטלה הגיע בשנת 1999 לשיא של כ9- אחוזים, רמת הביקושים במשק – מצד הצריכה הפרטית, הצריכה הציבורית, וההשקעות –  ירדה באופן תלול וגם שיעור הגידול של היצוא פחת במידה משמעותית.

המדיניות הכלכלית החלופית, המוצעת כאן, נועדה לחלץ את המשק מהמיתון, לחדש את הצמיחה ולהגדיל את התעסוקה על בסיס תנופה של היצוא, באמצעות שינוי האסטרטגיה בתחומי המדיניות הפיסקלית והמוניטרית. כמו כן מתייחס הפרק לרפורמות הנחוצות בתחומי המיסוי, בשוק ההון, ובמפעלי תשתית כלכליים מרכזיים, וכן גם להוצאות הביטחון אשר השפעתן המקרו-כלכלית רבה. חידוש הצמיחה ילווה בהקטנת אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות ובהשגת יעדים חברתיים נוספים.

 התכנית מתבססת על התפיסה שהמדיניות הקיימת, אם תימשך, לא תביא לתפנית הרצויה בשנים הקרובות. על פי הניסיון ההיסטורי, המשק הישראלי נחלץ בעבר מתקופות של שפל על-ידי צירוף של צעדי מדיניות וזעזועים חיצוניים (מלחמת ששת הימים, גל העלייה של שנות התשעים ומקרים אחרים). לקראת סוף 1999 מסתמנת התאוששות מה בפעילות המשקית, אולם אין בהתפתחות זו בכדי להביא את המשק לניצול מלוא פוטנציאל הייצור והצמיחה.

המיתון כרוך באובדן תוצר ובירידת התוצר לנפש, המתבטאים בירידת רמת החיים, בהקטנת העוצמה של מדינת ישראל (גם העוצמה הביטחונית, בגלל הצטמצמות הפער עם מדינות ערב), בחוסר ניצול של גורמי הייצור ובגידול האבטלה.  כל אלה גוררים מחיר כלכלי לא מבוטל, אך גם מחירים חברתיים ואישיים המתמקדים בעיקר בקרב משפחות המובטלים, תוך החרפה באי-השוויון בחלוקת ההכנסות ובשכיחות העוני.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).