חיים על זמן שאול

האינדיקטורים המאקרו-כלכליים של ישראל בשנים האחרונות טובים למדי יחסית למדינות המערב: צמיחה מעל הממוצע, אבטלה נמוכה מהממוצע, עודף מסחרי, אינפלציה מתונה וחוב ציבורי מצטמצם (כאחוז מתמ”ג). המשק הישראלי צלח את המשבר הכלכלי העולמי של 2007-2009 טוב יותר מרוב המשקים המפותחים, כאשר המיתון בישראל היה קצר יותר ועמוק פחות לעומת ארה”ב ורוב מדינות מערב אירופה. פרופסור ערן ישיב, ראש תכנית מדיניות הכלכלה של מרכז טאוב, סוקר את ההתפתחויות הללו בפרק המאקרו בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש.

לצד הסיפוק יש גם מקום לדאגה. לעומת אותם אינדיקטורים, המודדים ביצועים כלכליים שוטפים, מדדים המנבאים ביצועים עתידיים מספקים תמונה בעייתית למדי. העתיד הכלכלי של ישראל מותנה בהשקעה בתשתיות הפיזיות והאנושיות שלה. במקרה הראשון, מדובר בטיפוח הון פיזי, כגון מיכון, בניינים ותשתיות ציבוריות. הגדלת ההון האנושי מחייבת טיפוח מיומנויות שונות והרגלי עבודה כלליים לצד רמה גבוהה של הכשרה והתמחות, כנדרש למשק גלובלי מתקדם במאה העשרים ואחת. הנתונים מעידים על כך, שישראל מדשדשת מאחור בשני אפיקי השקעה אלו.

הליקוי הראשון עליו מצביע ישיב הוא זה של החיסכון הפרטי, המהווה את המקור העיקרי להשקעה. בשנים האחרונות הוא ירד מרמה של 24 אחוז מהתוצר (תמ”ג) לכ-18 אחוז. לא מפתיע אם כן, שההשקעה נותרה מאחור אף היא, כפי שרואים בתרשים הראשון. בשנת 2010, ההשקעה הגולמית המקומית הגיעה לשפל של כל הזמנים, לרמה של קצת יותר מ-15 אחוז, כאשר ברוב שנות המדינה  רמת ההשקעה המקומית הגולמית נותרה בשיעור של מעל 20 אחוז. הרמה הנוכחית של ההשקעה נופלת אף מזו של מדינות ברמת התפתחות דומה, בהן השיעור נע בין 20 ל-24 אחוז מהתוצר.

לצד המחסור בהשקעה הפרטית, ישראל חווה גם מחסור בהשקעה ציבורית. הגידול ברוטו במלאי ההון של המגזר הציבורי נמוך לאחרונה וכמעט שאיננו עולה מעל לאחוז אחד. השיעור נמוך מזה של כל אחת ממדינות ה-OECD, שם הממוצע גבוה משלושה אחוזים.

בנוסף, בישראל ישנו מחסור של השקעה בהון אנושי, המתבטא במספר רב של ישראלים, ובפרט גברים ישראלים, שאינם משתתפים כלל בכוח העבודה. התרשים השני מראה שאף לאחר גידול של 1.2 אחוזים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים בשנים 2006 ל-2009, וירידה של 2.6 אחוזים בנתון המקביל במדינות ה-OECD, השיעור בישראל נופל עדיין בחמש נקודות אחוז מהממוצע של המדינות האחרות.

בקרב אלו שכן משתתפים בכוח העבודה, עובדים רבים מדי הם בעלי מיומנות נמוכה ומועסקים במשרות המתאפיינות בשכר נמוך וללא אפיקי קידום. ישיב מצביע על קיומו של “שוק עבודה דואלי”: קיים שוק עבודה אחד בו מרוכזים עובדים מיומנים, שיש להם יציבות תעסוקתית, כאשר מגזר ההייטק בולט במיוחד בהקשר זה. מנגד, קיים שוק עבודה שני, בו מרוכזים עובדים לא-מיומנים, המועסקים בשכר נמוך, לעיתים נמוך משכר מינימום, עם יציבות תעסוקתית נמוכה וחסמים גדולים בפני המעבר לשוק הראשוני.

שיעור גבוה של שכירים – חמישה עד שישה אחוזים – מועסקים בישראל על-ידי חברות כוח אדם. במקרה זה, גם אם העובד נהנה מיציבות נומינלית, בהיותו מועסק אצל מעביד קבוע, הרי היציבות התעסוקתית היא במהותה נמוכה, שכן תיתכן תחלופה תכופה כתוצאה מהפניה של העובד למטלות ולמקומות עבודה שונים.

ישיב מבחין בזיקה בין ההשקעות הנמוכות בהון פיזי לבין ההשקעות הנמוכות בהון אנושי: היעדר עובדים מיומנים מביא לאימוצן של טכנולוגיות ייצור מיושנות, המתאימות לעובדים בלתי מיומנים ובעלי שכר נמוך, לעומת גישות מודרניות וממוכנות יותר, המחייבות השקעה רבה יותר בעובדים מיומנים, שה​תפוקה שלהם גבוהה יותר. לפיכך, הליקויים בכוח העבודה מחזקים את אלה של מגזר הייצור ולהיפך. בעיה כלכלית זאת גוררת בעקבותיה בעיה חברתית חריפה של יצירת ריבוד בחברה הישראלית: קבוצה אחת נהנית מהתהליך של גלובליזציה וקידום, וקבוצה אחרת נותרת מאחור.

בזמן שניהול משכיל וטוב של המדיניות המוניטרית והפיסקלית הותיר את המשק הישראלי במצב מאקרו-כלכלי טוב מבחינת הנתונים השוטפים, קיימות בעיות ארוכות טווח הן בתחום שוק העבודה והן בתחום ההון הפיסי. בעיות אלו פוגעות ביכולת הצמיחה של המשק ובאפשרותו להתקדם לרמת החיים המאפיינת את המדינות המפותחות ביותר – והן אף עלולות לגרום לנסיגה של המשק לאחור. בנוסף לכך, בעיות אלו כרוכות בהתגברות של אי-השוויון, הגורם לפגיעה ברווחה החברתית, להתמדה של הבעיות ארוכות הטווח, ולחיכוכים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

המגבלות הקיימות בפועל על המדיניות הפיסקלית כתוצאה ממבנה הממשל בישראל אינן מבשרות טובות לאפשרות של טיפול שורש בבעיות המרכזיות בשוק העבודה.