ישראלים עובדים יותר ומרוויחים פחות

התוצר הכלכלי הכולל של מדינה (כלומר התוצר המקומי הגולמי, או התמ”ג) תלוי במספר האנשים שעובדים ובתפוקה של כל עובד. כפי שניתן לראות בחדשון מאי 2011, וכפי שמציין מנהל מרכז טאוב דן בן-דוד בדוח מצב המדינה 2013, העתיד לצאת בקרוב, כאשר חלקם של העובדים מתוך האוכלוסייה בגיל העבודה גבוה יחסית, וכאשר התפוקה לשעת עבודה – מה שמכונה “פריון עבודה” – גבוהה יחסית, אנשים יכולים לעבוד פחות שעות, בזמן שרמת החיים שלהם (הנמדדת על פי התמ”ג לנפש) עשויה להיות גבוהה יותר.

אמנם פריון גבוה יותר אינו מבטיח שכר גבוה יותר, אך תפוקה מועטה בשעה אינה מאפשרת שכר שעתי גבוה. כדי שהשכר יהיה גבוה ויעלה עם הזמן, דרוש פריון גבוה שהולך ומשתפר.

בעשורים האחרונים ירדו שיעורי התעסוקה בקרב גברים בעולם המערבי, בעוד שאצל הנשים הם עלו. כך קרה גם בישראל. בזמן ששיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות גבוהים יחסית, ומאזנים את שיעורי התעסוקה הנמוכים מאוד בקרב נשים חרדיות וערביות, המצב אצל כלל הגברים בעייתי למדי.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעור התעסוקה בקרב גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) בישראל פחת בקצב מהיר בהרבה לעומת מדינות ה-G7 (ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת, איטליה ויפן).

בעשורים האחרונים נוצרו שתי בועות תעסוקה שליליות בישראל: בזמן גל העלייה המאסיבית מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים ובמיתון העמוק שהתרחש לפני עשור, במהלך גל הפיגועים שליווה את האינתיפאדה השנייה. ההתאוששות מכל אחד משני המשברים הללו לוותה בעליית שיעורי התעסוקה, אך שתי העליות לא שיקפו חזרה לרמות תעסוקה מערביות ולא שינו את מגמת הירידה החדה שאפיינה את שיעורי התעסוקה ארוכי הטווח של המדינה (ייתכן שחלק גדול מהקפיצה בתעסוקה ב-2012 נובע משיפור בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולא מגידול בתעסוקה בפועל). גם לאחר העשור האחרון, שבו חלה התאוששות בישראל ובמקביל פקד את מדינות ה-G7 המיתון הקשה ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, פערי התעסוקה בין ישראל ובין ה-G7 גדולים בהרבה ממה שהיו לפני ארבעה עשורים. כתוצאה מכך, שיעור התעסוקה בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים נמוך בהרבה משיעור התעסוקה הממוצע במדינות המפותחות המובילות.

בעוד שפחות ישראלים עובדים בהשוואה למדינות ה-G7, אלה שמועסקים עובדים הרבה יותר שעות בשנה, כפי שניתן לראות בתרשים השני. למעשה, המועסקים בישראל עובדים שעות רבות יותר מהמועסקים ב-G7 מאז שנות השבעים, והפערים רק התרחבו: שעות העבודה במדינות ה-G7 נמצאות בירידה מתמדת בארבעת העשורים האחרונים, ואילו מספר השעות שעבד הישראלי הממוצע ב-2012 היה דומה למספר שעות העבודה הממוצע בשנה לפני כשלושה עשורים – אם כי גם הוא נמצא בירידה מאז סוף שנות התשעים.

אף על פי שהמועסקים בישראל עובדים הרבה יותר שעות ביחס למועסקים במדינות ה-G7, פריון העבודה בישראל עולה בקצב אטי בהרבה בהשוואה לפריון הממוצע ב-G7. התפוקה לשעה של העובד הישראלי הממוצע ושל העובד הממוצע ב-G7 הייתה כמעט זהה באמצע שנות השבעים. כפי שניתן לראות בתרשים השלישי, במהלך ארבעת העשורים האחרונים פריון העבודה בישראל מפגר יותר ויותר אחר ה-G7 (ככל הנראה, הירידה התלולה בפריון שחלה ב-2012 משקפת בעיקר תיקון משמעותי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנתוני כוח העבודה) – והשאלה היא מדוע. הרי פריון דורש חדשנות, וכפי שנכתב בספרם של סינור וזינגר, ישראל היא אכן “מדינת הסטארט-אפ”[1]. אז כיצד ייתכן שמדינה שבה ניתן למצוא כמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם ותעשיית היי-טק בחזית הידע מפגרת מאחור יותר ויותר?

התשובה היא שלמעשה יש שתי מדינות ישראל באותה מדינה. לצד “מדינת הסטארט-אפ” יש בארץ אוכלוסייה שאינה מקבלת את הכלים והתנאים לעבוד במשק מודרני, תחרותי וגלובלי. חלק זה של האוכלוסייה עצום בגודלו, והוא עוד גדל עם הזמן ומהווה משקולת ההולכת ומכבידה על צווארה של שאר המדינה. משקולת זו מושכת כלפי מטה את הפריון והתעסוקה בישראל ומרחיקה אותם יותר ויותר מהמדינות המפותחות המובילות.

גם מצבה הגרוע של מערכת החינוך בישראל משחק תפקיד חשוב בבלימת התפתחותה של תשתית ההון האנושי בארץ. הישגיהם של ילדי ישראל במקצועות הליבה נמוכים באופן כללי, אולם הם נמוכים במיוחד בקרב התלמידים החרדים והערבים בישראל, המהווים כיום כמעט מחצית מהתלמידים במדינה – והגידול במספר התלמידים בבתי הספר הללו עולה בהרבה על הגידול בשאר בתי הספר.

הכניסה של עובדים זרים רבים, בעלי רמת השכלה ומיומנות נמוכה יחסית – בתקופה מסוימת מספרם עמד על אחד מכל שמונה עובדים במגזר העסקי – רק מחמירה את בעיית ההון האנושי בשוק העבודה בישראל (ראו דן בן-דוד, “שוק העבודה בישראל”, בתוך “דו”ח מצב המדינה 2009″ של מרכז טאוב). רמת המיומנות הנמוכה יחסית של אחוז גבוה מהאוכלוסייה המקומית מפחיתה מאוד את הצורך להציף את המשק בעובדים בלתי מיומנים מחו”ל. למרות זאת, הרבה מאוד עובדים זרים ממשיכים לקבל אישורי עבודה בארץ.

כפי שניתן לראות בתרשים הרביעי, גם תשתית ההון הפיזי של המדינה לוקה בחסר. פריון העבודה תלוי מאוד בזמינותו של הון ברמה מספקת, ורמה כזו מחייבת השקעה מתאימה. הקשר ההדוק בין עצימות הון (מלאי הון לשעת עבודה) לפריון העבודה משתקף בתרשים, וניתן לראות בבירור את מקומה הנמוך של ישראל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD בשני ההיבטים הללו. אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי והון פיזי מפגינה צמיחה בעייתית בפריון העבודה ברמה הלאומית.

פן אחד של מצבה הגרוע של תשתית ההון הפיזי בישראל הוא מצב הכבישים והרכבות במדינה, שהוזנחו במשך עשרות שנים (אף שחל שיפור מסוים בהשקעות בתחום זה בשנים האחרונות). כפי שניתן לראות במצב המדינה בתמונות 2013 של מרכז טאוב, בישראל מספר כלי הרכב לנפש הוא כמחצית מהממוצע ב-OECD, ובכל זאת הצפיפות על כבישי המדינה היא יותר מפי שניים מממוצע ה-OECD. עמידה ממושכת בפקקים מחייבת משאבים רבים יותר, למשל העסקתם של יותר נהגי משאיות להוביל כמות זהה של סחורות, מה שמתבטא בפריון נמוך יותר בקרב הנהגים, וכתוצאה מכך בשכר נמוך יותר. השימוש ברכבות בישראל מוגבל אף יותר בהשוואה לארצות מפותחות אחרות.

הבעיות הקשורות לשיעורי התעסוקה הנמוכים יחסית, לשעות העבודה הרבות של העובדים ולפריון העבודה, המפגר יותר ויותר אחרי המדינות המפותחות המובילות, מתחברות יחדיו ויוצרות נטל לאומי גובר על כתפיהם של אלה שנושאים בו. זוהי סוגיה משמעותית ההולכת ומחמירה, המחייבת טיפול מערכתי מצד קובעי המדיניות בישראל.

[1] סינור, דן ושאול זינגר (2011), “מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל”, תרגום: יהודה בר-מוחה, הוצאת מטר