כיוונים בביטחון סוציאלי ובשירותי רווחה

שנת 2009 התאפיינה כשנה של שינויים בתחום הביטחון הסוציאלי ושירותי הרווחה, לצד יציקת יסודות לשינויים מהפכניים אף יותר, אשר עשויים לשנות את פני השירותים הללו בשנים הבאות. שינויים אלה מתוארים על ידי ג’וני גל בדו”ח מרכז טאוב, “מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2009” ולהלן עיקריהם.

ביטחון סוציאלי – תמונה כללית

לצד גידול הדרגתי ומתמיד של סך-כל תשלומי קצבאות הביטוח הסוציאלי מ-1990, המגמות נבדלות בתחומים השונים: בתחום קצבאות הילדים, אשר קוצצו באופן חד מתחילת העשור ועד שנת 2008, החלה ב-2009 עלייה, הנמשכת גם ב-2010. עם זאת, חלקן של קצבאות הילדים מסך הקצבאות נמצא במגמת ירידה רציפה בשנים אלה, מ-22 אחוז ב-1990, ל-19 אחוז בשנת 2000 ועד 12 אחוז ב-2010, כפי שניתן לראות בתרשים.

ההוצאות על ביטוח אבטלה גדלו ב-2009 ביותר מ-20% בהשוואה ל-2008. הגידול נבע מעלייה במספר המובטלים בעקבות המשבר הכלכלי שהחל בסוף 2008; מהקלות בנגישות לתכנית; ומהשינוי בהרכב מקבלי הקצבאות, המתבטא בגידול בשיעור המובטלים בעלי הכנסה גבוהה, יחסית. ב-2010, צפויה ירידה של כ-5 אחוזים במרכיב זה, במידה שהמדינה תצליח לצאת מהמיתון. החלק של ביטוח האבטלה בסך הקצבאות בשנת 2010, שנת מיתון יחסית, הוא כמחצית מחלקן בשנת 2000, שהייתה שנת גאות כלכלית.

תחום בו נמשכת עלייה משמעותית בתשלומי הקצבאות בעשורים האחרונים הוא תחום הנכות הכללית. הקצבאות, שהסתכמו ב-2.3 מיליארד ש”ח ב-1990 (במחירי 2008), צפויות להגיע לכדי 10.3 מיליארד ש”ח ובשנת 2010 (במחירי 2008). חלקן של קצבאות הנכות הכללית בסך הקצבאות עלה מ-11 אחוז ב-1990, ל-14 אחוז ב-2000, והגיע עד ל-20 אחוז ב-2010.

למרות המגמות הללו, התכניות המיועדות לאנשים החיים בעוני בישראל מוגבלות מאוד בסיוע שהן מעניקות, והדבר משפיע על היכולת המוגבלת של המדינה להתמודד באופן יעיל עם רמות גבוהות מאוד של אי-שוויון ושל עוני בחברה הישראלית ואת האפשרות להעניק למשפחות עם ילדים, החיות בעוני, קיום מינימלי בכבוד.

תכנית “הבטחת הכנסה” ובג”ץ

תכנית “הבטחת הכנסה” נועדה לספק רשת ביטחון לכל מי שבגיל העבודה ואין ברשותו משאבים מספיקים לקיים רמת חיים מינימלית בכבוד. התכנית נועדה לאלו אשר מחפשים אך אינם מצליחים למצוא עבודה בשכר. קבלת הסיוע מותנה בכך שמקבל הקיצבה עשה כל מאמץ להשתלב בשוק העבודה, והוא מתבקש להתייצב בלשכת התעסוקה או במרכזי התעסוקה בפרקי זמן קבועים, לבדוק אפיקי תעסוקה ולעשות מאמץ לנצל אותם.

עם הפעלת התכנית להבטחת הכנסה בשנת 1982, הוקמה תכנית מקבילה לגברים חרדים הלומדים בישיבות. תכנית זו מספקת קיצבה חודשית לאברכים – עם שלושה ילדים לפחות – הלומדים באופן מלא במוסד תורני המוכר על-ידי משרד החינוך. שיעור נמוך יחסית מבין הלומדים במוסדות תורניים מקבל את הקיצבה. מתוך סך כולל של 63,000 אברכים בשנת 2009, כ-11,000 היו זכאים להשתתף בתכנית. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג”ץ לבטל מסלול זה, בטענה שהוא מפלה לטובה קבוצת לומדים אחת – אברכים בישיבות – על פני קבוצות לומדים אחרות, למשל סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. בג”ץ דחה הכרעה בעתירה זאת במשך עשר שנים, בתקווה שהרשויות ימצאו פיתרון אשר ייתר הכרעה משפטית, אך הדבר לא קרה וביוני 2010 קבע בג”ץ שההסדר אינו חוקי. מכאן, שרק אם הכנסת תאשר תכנית, הקובעת קריטריונים ענייניים להעדפת אברכים, תכנית זו תוכל להמשיך ולהתקיים.

שירותי רווחה אישיים

שירותי הרווחה האישיים אמונים על מתן סיוע למגוון רחב של אוכלוסיות חלשות, מן הפגיעות ביותר בחברה. הסיוע ניתן על-ידי פיתוח תכניות, טיפול והדרכה ברמה האישית, המשפחתית והקבוצתית, והפעלת שירותים קהילתיים ומוסדיים. שירותים אלו מסופקים הן באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, הן באמצעות משרד הרווחה והשירותים החברתיים, וכן על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים (המגזר השלישי והמגזר העסקי). ההוצאה הממשלתית על שירותי רווחה נמצאת במגמת עלייה מתמידה ורציפה מתחילת העשור ומהתכנון התקציבי לשנתיים הקרובות נראה כי ההוצאות ימשיכו לעלות.

השירותים לקשישים מהווים מרכיב מרכזי בשירותי הרווחה האישיים, כאשר רוב התקציב מוקדש למימון שירותי סיעוד לקשישים מוגבלים הממשיכים להתגורר בקהילה. לצד שירותים אלה, מעניין להאיר את ההתפתחות הרבה שחלה בשירותי הקהילה לקשישים בפיתוח “קהילות תומכות” הממוקמות באזורים בהם שיעור הזקנים באוכלוסייה גבוה. הזקנים החיים בקהילה זוכים ללחצני מצוקה, לסיוע של אב הקהילה, לשירותי רפואת חירום בעת הצורך ולעידוד השתתפותם בפעילות חברתית.

“הקהילות התומכות” פותחו ביוזמת ארגון “אשל” של ג’וינט ישראל במהלך השנים 1995-1996 והן מופעלות בסיוע משרד הרווחה והשירותים החברתיים. התרשים מצביע על הגידול המהיר במספר הקהילות במהלך העשור האחרון, מ-28 בלבד בשנת 1998, ל-220 ב-2008. בעוד ש-6,400 בתי אב היוו חלק מקהילות אלה בראשית העשור, המספר עמד על כ-30,000 לקראת סופו של עשור זה.

מהלך משמעותי, העשוי להשפיע על אופי שירותי הרווחה בישראל, החל עם הקמת ועדה ציבורית, מטעמו של שר הרווחה והשירותים החברתיים, מר יצחק הרצוג, לגיבוש תכנית לרפורמה. הוועדה עסקה בקשיים ובליקויים המאפיינים את המערכת,  והמלצותיה הופנו אל הבעיות המרכזיות במערך השירותים החברתיים האישיים. הוועדה כללה בהמלצותיה המרכזיות שמירה על חלוקת האחריות וחלוקת המימון הקיימת בין משרד הרווחה והשירותים החברתיים ובין המחלקות לשירותים חברתיים; תמיכה בחקיקת חוק שירותי רווחה; והרחבת של ההתמודדות עם בעיות העוני והאבטלה בחברה הישראלית. המלצותיה של הוועדה לא כללו לוח זמנים מפורט, אך יש לייחל לכך שישפיעו בשנים הבאות ויובילו להתאמה של מערכת שירותי הרווחה לצורכי מקבלי השירותים וליכולותיהם של נותני השירותים.