מבט לעתיד ההרכב הדמוגרפי בישראל

בשנת 1960, 15 אחוז מכלל תלמידי החינוך היסודי בישראל למדו במערכת החינוך החרדי או הערבי (תרשים 6), בעוד 61 אחוז למדו בחינוך הממלכתי הרגיל (שאינו דתי). כעבור שני עשורים בלבד, בשנת 1980, חלקם של החינוך החרדי והערבי גדל לכדי 26 אחוז. ילדים אלה הינם חלק מהבוגרים ששיעורי אי-התעסוקה שלהם תוארו לעיל.

לפי נחום בלס ממרכז טאוב, בעשור האחרון חלה ירידה של 3 אחוזים במספר התלמידים בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי, גידול של 8 אחוזים בחינוך בממלכתי-דתי, גידול של 33 אחוז בזרם הערבי וגידול של 51 אחוז בזרם החרדי. כתוצאה משינויים שחלו בעשורים האחרונים, כמעט מחצית (48 אחוז) מתלמידי החינוך היסודי ב-2008 היו חרדים או ערבים ישראלים.

אם יימשכו השינויים שחלו בעשור האחרון, הרי בעוד שלושה עשורים, כלומר ב-2040, חלקם של הילדים החרדים והערבים יגיע ל-78 אחוז מכלל החינוך היסודי, בעוד חלקו של החינוך הממלכתי ירד לכדי 14 אחוז בלבד.

ישנן שתי סיבות עיקריות מדוע סביר להניח שהתרחיש המתואר לא יתקיים. ראשית, אם ילדים אלה יאמצו כבוגרים את דפוסי העבודה של הוריהם, הרי מדינת ישראל תתקשה להתקיים. ואם בניגוד לכך, ילדים אלה יאמצו כבוגרים דפוסי תעסוקה דומים לנורמות המערביות, סביר להניח ששיעורי הילודה בקרבם יהיו שונים מהיום.

כדי שהבוגרים של העתיד יהיו מועסקים בעוד 30 שנה, התלמידים של היום חייבים לקבל את הכלים החינוכיים המתאימים ומכינים אותם לצורכי משק מודרני. זה איננו המצב בישראל היום. רמת החינוך בישראל בתחומי היסוד הינה הנמוכה ביותר בהשוואה לכל המדינות המערביות – ובקרב המגזר החרדי והמגזר הערבי היא אף נמוכה יותר.