מה מחירה של הבריאות – ומי משלם עליה?

חלקה של ההוצאה הכוללת על בריאות מתוך התוצר הלאומי הגולמי בישראל נותר יציב למדי בשני העשורים האחרונים, ועמד על כ-7 אחוזים. שיעור זה נמוך בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD  (עשרה אחוזים בממוצע). עיקר ההוצאה היא ציבורית, כפי שניכר בתקציב המדינה לשנת 2019, המקצה 38 מיליארד שקלים למשרד הבריאות. אולם לצד ההוצאה הציבורית, חלק ניכר משולם היישר מהכיס. מחקר עדכני של מרכז טאוב שופך אור על היחס בין הוצאה פרטית לציבורית על בריאות בישראל.

המחקר מורה כי חלקו של המימון הציבורי מסך ההוצאה הלאומית על בריאות הצטמצם במהלך העשור האחרון וירד מ-70 ל-61 אחוזים. עקב כך, חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD.

בה בעת חל גידול בפער בין ההיצע לביקוש במערכת הבריאות הציבורית. מצד אחד, הדרישה לטיפול רפואי גדלה בעשור האחרון עקב ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה. מצד אחר, חלה ירידה בהיצע כוח האדם הרפואי במערכת, לפחות במגזר הציבורי, ומספר הרופאים והאחיות לנפש ירד מאז ראשית שנות האלפיים.

עודף הביקוש לשירותי הבריאות במגזר הציבורי הביא רבים לפנות אל מערכת הבריאות הפרטית. כפועל יוצא מכך, ההוצאה הפרטית על בריאות גדלה מ-4.5 אחוזים בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים בשנת 2015. חלק ניכר מהגידול מקורו בהוצאה על רכישת ביטוחים רפואיים פרטיים. זו עלתה במהלך התקופה מ-18 אחוזים מסך ההוצאה של משקי בית על בריאות ל-37 אחוזים.

מקרב מי שדיווחו על שימוש בשירותי רפואה פרטיים, 42 אחוזים אמרו כי עשו זאת בראש ובראשונה כדי שיוכלו לבחור בעצמם רופא או מנתח, ו-22 אחוזים פנו לשירותים פרטיים כדי להשיג תור קרוב יותר מזה שנקבע להם במערכת הציבורית.

האירוניה היא שאזרחי ישראל מוציאים יותר מכיסם כדי לקבל טיפול רפואי הולם במרפאות פרטיות, אף שהטיפול בהן ניתן פעמים רבות על ידי אותם רופאים העובדים במערכת הציבורית. יתרה מזאת, ידוע כי רופאים מפנים את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל הקליניקות הפרטיות שלהם. יש בכך משום פיתוי עבור מי שמוכנים לשלם יותר עבור שירותי בריאות טובים יותר (וכמובן גמול כלכלי לרופאים). ואולם ככל שהרופאים מקדישים זמן רב יותר לעבודתם הפרטית, שירותים ציבוריים רבים יותר, דוגמת חדרי ניתוח, אינם מנוצלים ביעילות. זאת ועוד, הקדשת שעות עבודה רבות יותר למערכת הפרטית מחמירה עוד יותר את בעיית כוח האדם במערכת הציבורית.

יתרה מזאת, ככל שיותר בעלי אמצעים פונים למערכת הרפואה הפרטית מתרחבים הפערים בנגישות של שירותי הרפואה למשקי בית ברמות הכנסה שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים. גם אם תופעה זו לכשעצמה אינה בעייתית, היא חותרת תחת עקרון השוויוניות שבבסיס מערכת הבריאות הישראלית.

בשנים האחרונות פעלה הממשלה בכמה כיוונים כדי להתמודד עם האתגרים שניצבים בפני מערכת הבריאות הציבורית, כולל ניסיונות לקצר את זמני ההמתנה, איסור על רופאים להפנות את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל המרפאות הפרטיות, והקצאת כספים לשיפור התשתיות בבתי החולים. ואולם כדאי לשקול רפורמות גם בתחומים אחרים, כולל הרחבת האפשרות לבחור רופאים גם במערכת הציבורית וגיבוש מדיניות שתביא לגידול במספר העוסקים ברפואה. שיפור במערכת הבריאות הציבורית בישראל יוכל לרסן את הגידול בהוצאה מן הכיס על שירותים רפואיים, ולצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים בנגישותם של שירותי רפואה שוויוניים.