מסגרת לדיון במדיניות ההפרטה בשירותים חברתיים

בתחילה התבצעו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מתוך צורכי שעה שונים: הצורך להקטין גירעון גדול בתקציב המדינה, כחלק מהתכנית לייצוב האינפלציה של 1985; קיצוצים בשירותים חברתיים ובסובסידיות לעסקים, שהתחייבו מהוצאות ביטחון גדולות ומנטל תשלומי הריבית, שהגדילו את ההוצאה הציבורית מעבר ליכולת המימון. כמו כן, היה צורך להתמודד עם גירעון גדול במאזן התשלומים על-ידי הפניית מקורות מביקוש מקומי בכלל, וצריכה ציבורית בפרט, לייצוא[1]. אולם, בהמשך הפכו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מטרות בפני עצמן: מצד אחד, טענו קובעי המדיניות, שפעולותיו של המגזר הציבורי מתנהלות בחוסר יעילות בהשוואה למגזר העסקי וניתן להגדיל את היעילות על-ידי הפרטת חלק מהפעילויות. מצד שני טענו, שמגזר ציבורי גדול פוגע בפוטנציאל הצמיחה של המשק, מאחר שהוא מונע משאבים מהמגזר העסקי, היכול להשתמש בהן ביתר יעילות, ומאחר שנטל המסים הגבוה, הדרוש למימון מגזר ציבורי גדול יפגע משמעותית ביעילות ובפריון שהם מנועֵי הצמיחה הכלכלית.

. להלן נציג סקירה קצרה של הביצוע בפועל של מדיניות ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מאמצע שנות השמונים. לאחריה נמקד את הדיון בהתוויית מסגרת לדיון בהפרטה של ייצור (וחלוקה) של שירותים חברתיים, בהינתן גודל המימון הציבורי, תוך הצבעה על הנושאים הספציפיים, שיש להעמידם על סדר היום של המבקשים להאיץ את תהליך ההפרטה בשנים הקרובות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירות חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

[1] ראה תקציב לאומי, 1986.