מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

תקציר המחקר

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

המחקר בוחן את התקדמות התלמידים בזרמי החינוך השונים מכיתה א' עד לכיתה ח', כדי לבדוק מה שיעור התלמידים המתקדמים במסלולים בלתי רגילים, לפי מגזר.

מסלולי התקדמות בלתי רגילים אלו כוללים קפיצת כיתה, חזרה על כיתה, ירידה לכיתה קודמת או שילוב בין המסלולים בשנים עוקבות, והמחקר גילה כי הם נפוצים יותר בזרמים מסוימים במערכת החינוך מאשר באחרים. חוקרי המרכז פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס גילו כי מסלולי ההתקדמות החריגים שכיחים יותר במגזר החרדי, ובפרט ברשת מעיין החינוך התורני, מאשר במערכת החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, או הערבי. המחקר בוחן באופן מקיף ושיטתי באמצעות בחינת ההתקדמות של תלמידים בין הכיתות בשכבות א'-ח' מ-2001 ועד 2015.

באופן תאורטי, מסלולי התקדמות חריגים נועדו בבסיסם לספק מענה חינוכי אישי לתלמידים שמסיבות שונות לא הצליחו לסיים כיתה מסוימת בהצלחה, או מתקדמים בקצב מהיר במיוחד וזקוקים לאתגרים חדשים. אך כשנרשמים במערכות מסוימות דפוסים חריגים במיוחד הדבר יכול לרמוז על כך שקביעת התקדמות התלמידים בהן אינה נובעת מצרכים חינוכיים אישיים של התלמידים, אלא משיקולים ארגוניים ומנהליים.

בנים מתקדמים במסלולים בלתי רגילים בשיעור גבוה יותר מבנות

באופן כללי, מסלול ההתקדמות של בנים שגרתי פחות מזה של הבנות. סיכוייהם של הבנים לחזור על כיתה, לרדת או לקפוץ כיתה גבוהים כמעט פי שניים מסיכוייהן של הבנות. נתון זה לא מפתיע מפני שמחקרים קודמים הראו כי בדרך כלל שיעורי הבנים בקרב אוכלוסיות מיוחדות – הן בקרב תלמידים בעלי בעיות משמעת והן בקרב בעלי צרכים מיוחדים – גבוהים משיעורי הבנות.

שיעורי החריגות הגבוהים ביותר הם במגזר החרדי

במערכת החינוך הממלכתי נרשם השיעור הנמוך ביותר של מסלולי התקדמות חריגים. בזרם זה רק כ-5% מהבנים ו-3% מהבנות נשארו כיתה וכ-3.5% מהבנים ו-2% מהבנות חזרו ואז קפצו על כיתה.

לעומת זאת, הזרם שבו מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר היה החינוך החרדי. כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור (שכמעט ואינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך) נשארו כיתה, וכ-10 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה. בחינוך החרדי המוכר (בתי ספר הממומנים בחלקם מכספי המדינה ונתונים לפיקוחה החלקי, אך לא שייכים לה) כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה וכ-14 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים מהבנים נשארו כיתה וכ-18 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר של התקדמות בלתי רגילה: כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה, וכ-25 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.*

בקרב הבנות שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אולם גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי. בחינוך החרדי המוכר כ-13 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-9 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני כ-21 אחוזים חזרו על כיתה וכ-15 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה. לעומת זאת, ברשת החינוך העצמאי – שבה מתחנכות מרבית הבנות החרדיות – דומים מסלולי ההתקדמות לאלו של הבנות  בזרמים הממלכתי-דתי, הערבי, הדרוזי והבדואי: כ-7 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-5 אחוזים חזרו וקפצו כיתה.

מסלולי ההתקדמות החריגים בחינוך החרדי צמחו לאורך זמן

בחינוך הממלכתי היהודי, בחינוך הממלכתי-דתי ובמערכת החינוך הערבית נשארו מסלולי התקדמות הלא רגילים דומים יחסית לאורך זמן. בניגוד להם, סיכוייהם של תלמידים במגזר החרדי שנולדו בשנת 2000 לרדת כיתה או לחזור על כיתה היו גבוהים ב-50% משל אלה שנולדו ב-1995.

בבדיקת מספר השנים הנחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בכל זרם, עלה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה – נמוך יותר  מאשר בבתי ספר דתיים, שם עמד הנתון על 1.025 שנים, או בבתי ספר ערביים שם התקופה היא של 1.029 שנים. הזמן הדרוש במסגרות אחרות: בחינוך החרדי- כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני.

מה כל זה אומר?

קיים שוני משמעותי בשיעורי התלמידים המתקדמים במסלולים חריגים בין מגזרי החינוך וסוגי הפיקוח השונים. בעוד שיעור מסלולי ההתקדמות נמוכים בבתי הספר הממלכתיים, בבתי הספר החרדיים הם החריגים ביותר. נראה שהדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל-ארציות ומצביע על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל.

*בתי ספר עצמאיים בחינוך החרדי קשורים בדרך כלל למפלגת אגודת ישראל, ובתי ספר של מעיין החינוך התורני קשורים למפלגת ש"ס.