אוכלוסיית המערב מצויה במגמה מתמדת של הזדקנות. מגמה זו כרוכה בבעיית עוני ואי שוויון, מכיוון שמרבית המבוגרים אינם משתתפים עוד בשוק העבודה, והם מתקיימים במידה רבה מחסכונותיהם – אם מהון עצמי ואם מחיסכון לפנסיה – או מתשלומים שהם זכאים להם מטעם הממשלה. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2014", מאת פרופ' חיה שטייר (אוניברסיטת תל אביב ומוסד שורש) וחוקר מרכז טאוב חיים בלייך, בודק את סוגיית העוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל.
המחקר בחן את אוכלוסיית המבוגרים בחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: יהודים ותיקים (65 אחוז מאוכלוסיית הקשישים), יוצאי ברית המועצות לשעבר (21 אחוז) וערבים (8 אחוזים). לאורך השנים חל גידול בחלקם של עולי ברית המועצות מכלל אוכלוסיית הקשישים. עולים אלו הגיעו לישראל בגיל מבוגר ולא הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות, לכן הגידול בחלקם מגדיל את חלקה של האוכלוסייה הנשענת בעיקר על תמיכת המדינה.
בחינת שיעורי העוני בקרב מבוגרים בשנים 2011–1997, המוצגים בתרשים הראשון, מראה את ההבדלים הניכרים בין האוכלוסיות השונות: שיעורי העוני בקרב הערבים המבוגרים הם הגבוהים ביותר. כ-60 אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לשיעורי עוני נמוכים בהרבה באוכלוסייה היהודית: כ-18 אחוז מיוצאי ברית המועצות לשעבר, בדומה לכלל האוכלוסייה המבוגרת, ו-11 אחוז בלבד בקרב הוותיקים. בחינת המגמות ארוכות הטווח מגלה כי גם כאן מצבם של הקשישים הערבים חמור יותר. בעשורים האחרונים ניכרה ירידה מסוימת בשיעורי העוני בקרב הקשישים הוותיקים, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר. לעומת זאת, בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעורי העוני נותרו יציבים ואף עלו – כ-50 אחוז במרבית השנים שנמדדו (אם כי בתחילת התקופה נרשמו ירידות). שיעור העוני עלה ל-60 אחוז ב-2010 ומאז הייתה ירידה מסוימת.
המחקר של מרכז טאוב מראה שזכאות לפנסיה היא אחד הגורמים המרכזיים במניעת עוני בקרב קשישים. שיעור העוני בקרב משקי הבית שמתגורר בהם לפחות אדם אחד הזכאי לפנסיה עומד על כ-2 אחוזים בממוצע בלבד בשני העשורים האחרונים. לעומת זאת, במשקי בית שמתגוררים בהם מבוגרים ואין בהם כלל הכנסות מפנסיה, שיעורי העוני גבוהים יחסית.
הירידה בשיעור העוני בקרב משקי הבית של הוותיקים משקפת כנראה את השיעור ההולך וגדל של מבוגרים שצברו פנסיות במשך חייהם. כפי שניתן לראות בתרשים השני, כשני שלישים מכלל המבוגרים באוכלוסייה היהודית הוותיקה נהנים מרכיב פנסיוני בהכנסת משק הבית. לעומתם, רק 20 אחוז מכלל עולי ברית המועצות לשעבר ופחות מ-15 אחוז מהערבים המבוגרים חיים במשקי בית שבהכנסתם נכללים תשלומי פנסיה כלשהם. אצל העולים ניכרת עלייה בשיעור הזכאים לתשלום פנסיוני, בד בבד עם העלייה בוותק שלהם בישראל ובמקביל לירידה בשיעור העוני.
המסקנה העולה מממצאי המחקר היא שללא הכנסה מפנסיה קשה מאוד למבוגרים לחיות ברווחה, לכן היישום של חוק חובת חיסכון לפנסיה (2008) משמעותי ביותר לדורות הבאים. יש לשים לב במיוחד לקבוצות האוכלוסייה שרבים מחבריהן אינם נהנים מהכנסה זו – בעיקר ערבים, ובמידה מסוימת גם עולים מבוגרים.
אחת הדרכים להתמודדות עם עוני ומחסור כלכלי בקרב מבוגרים, וכן עם קשיים פיזיים וחברתיים, היא מגורים משותפים עם קרובי משפחה בגיל העבודה (משפחות מורחבות). נשאלת השאלה האם ניתן לראות בהסדרי מגורים אלו אסטרטגיה של משפחות להתמודדות עם מצוקות העוני.
מהשוואה בין שיעור משקי הבית העניים בקבוצות השונות לפי הכנסה פנויה (לאחר שמביאים בחשבון תשלומי מסים ותמיכה כספית מהממשלה) עולה כי במשפחות מורחבות בראשות אדם בגיל העבודה, שיעור משקי הבית העניים נמוך משמעותית מאשר בקרב משקי בית בראשות מבוגרים. כפי שניכר בתרשים השלישי, תמונה זו של הבדלים בשיעורי העוני על פי הסדרי המגורים נותרת עקבית בכל הקבוצות: בקרב הוותיקים שיעור משקי הבית העניים בראשות מבוגר הוא 13 אחוז, לעומת 8 אחוזים במשקי הבית שמתגוררים בהם מבוגרים, אך בראשם עומד פרט בגיל העבודה; בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר שיעורי העוני הם 21 אחוז לעומת 5 אחוזים בהתאמה, ובקרב ערבים – 68 אחוז לעומת 40 אחוז, בהתאמה.
ממצאים אלו מצביעים על כך שהסדרי המגורים המורחבים תורמים במידה ניכרת לשיפור תנאי החיים של האוכלוסייה המבוגרת, במיוחד בקרב קבוצות פגיעות יותר מבחינה כלכלית – במקרה זה הערבים והעולים, שלא צברו הכנסה של ממש מפנסיה. מסקנה זו נכונה גם אם מביאים בחשבון שבקרב קבוצות אלו, חלק ניכר ממשקי הבית בראשות צעירים שמתגוררים בהם מבוגרים אינם בהכרח מבוססים. יתרה מכך, מתכונת זו של מגורים משותפים תורמת לשיפור רמת החיים לא רק של הפרט המבוגר אלא גם של המשפחה הצעירה, בשל התרומה להכנסת המשפחה שמגיעה הן מפנסיה והן מתמיכות המדינה. אם כן, אפשר לראות בהסדר מגורים זה אסטרטגיה להימנעות מעוני לכל בני המשפחה, צעירים ומבוגרים כאחד.