מתכוננים לעתיד: טיפול סיעודי בישראל

מספר הישראלים המבוגרים (בני 70 ומעלה) צפוי להכפיל את עצמו מ-610,000 כיום לכ-1.24 מיליון בשנת 2035. עקב כך, מדד אי התפקוד בישראל – שהוא באופן טבעי גבוה יותר בקרב מבוגרים – צפוי לגדול באותו פרק זמן אפילו מהר יותר מאשר הגידול באוכלוסייה הכללית. שינוי דמוגרפי משמעותי זה יגביר את הדרישה לטיפול סיעודי – סוגיה מאתגרת כבר כיום.

טיפול סיעודי מסייע לאנשים בני כל הגילים הנזקקים לסיוע תפקודי, רגשי או חברתי בפעולותיהם היום-יומיות. בפועל, ושלא במפתיע, רוב אלו הנזקקים לטיפול סיעודי משתייכים לאוכלוסייה המבוגרת.

ממצאי מחקר של מרכז טאוב מראים כי מערכת הטיפול הסיעודי בישראל אינה שוויונית ויעילה בהשוואה למדינות ה-OECD המפותחות בעלות מערכת רווחה חברתית דומה (דוגמת צרפת, גרמניה, הולנד והממלכה המאוחדת). בישראל היחס בין ההוצאה על טיפול סיעודי לתוצר המקומי הגולמי גבוה כמו במדינות שהנהיגו ביטוח סיעודי אוניברסלי, אף שבישראל אין ביטוח אוניברסלי כזה.

גם שיעורם של מי שמקבלים טיפול סיעודי בקהילה, ולא מהמדינה, גבוה יותר: כ-19 אחוז מהטיפול הסיעודי ניתן בקהילה, בהשוואה לתשעה אחוזים בלבד במדינות ה-OECD. אף שבאופן עקרוני זהו מצב רצוי, ייתכן שמקורו באפשרויות ובנגישות המוגבלות של הטיפול המוסדי בישראל.

משמעותם של הנתונים שהוצגו לעיל היא שבעתיד הקרוב ישראלים רבים יותר יזדקקו לטיפול סיעודי, אך המערכת הקיימת אינה ערוכה לכך ויש בה ליקויים רבים. ההוצאה הכללית על טיפול סיעודי בישראל בשנת 2014 – כולל טיפול בקהילה, טיפול במוסד ופרמיות מביטוח סיעודי – מוערכת בכ-15.3 מיליארד שקלים, אולם הממשלה רק מממנת קצת יותר ממחצית מהוצאה זו, כלומר 8.3 מיליארד שקלים. לעומת זאת, סך המימון הפרטי עומד בכ-7.3 מיליארד שקלים (2014).

המימון הפרטי של הטיפול הסיעודי בישראל גבוה פי שלושה מאשר הממוצע ב-OECD, כ-45% לעומת 16%, ורובו של הטיפול הפרטי הוא סיעוד ביתי. הסכום שמשקי הבית מוציאים על טיפול סיעודי מתחלק בין כמה תחומים: כ-39 אחוז היא על מטפלים (בדרך כלל עובדים זרים); כ-37 אחוז – על דיור מוגן; וכ-22 אחוז – על תשלומים עבור ביטוח פרטי. המימון הציבורי של הטיפול הסיעודי, הסדרתו והפיקוח עליו מתפצלים בין המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה וקופות החולים. פיצול זה תורם לאי היעילות של המערכת הציבורית.

נטל הטיפול הסיעודי נופל אפוא בעיקר על המבוגרים ובני משפחותיהם. זהו נטל כלכלי, פיזי ורגשי, בין השאר בשל הצורך להתמודד עם הביורוקרטיה. יתרה מזאת, במקרים רבים בני המשפחה צריכים לצמצם את היקף עבודתם או לעזוב אותה לגמרי כדי לטפל בהוריהם המזדקנים. העומס הרב ביותר מוטל על משקי הבית מהמעמד הבינוני, אשר מתקשים לממן בעצמם מטפל או דיור מוגן מחד, ואינם עניים דיים כדי שיהיו זכאים לטיפול במוסד ציבורי מאידך.

נתוני מרכז טאוב מראים כי כמעט כל המדינות שמערכות הרווחה החברתית שלהן דומות לזו של ישראל נוטות להעדיף טיפול סיעודי המבוסס על פתרונות בעלי אופי ציבורי, למשל שילוב של חובת תשלומי ביטוח ושל מימון ציבורי, ולא על הוצאה פרטית, כדי לספק לאזרחיהן אפשרויות טיפול באמצעות ביטוח סיעודי אוניברסלי.

לאור ממצאים אלו, החוקרים פרופ' דב צ'רניחובסקי, ד"ר אביגדור קפלן, מר איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן מציעים כמה חלופות לרפורמה בטיפול הסיעודי בישראל, ובהן:

• הגדרת סל בסיסי אוניברסלי לטיפול סיעודי, בנפרד מסל הבריאות.

• מימון סל הטיפול הסיעודי באמצעות מקורות ציבוריים קיימים, וכן באמצעות מסים. העלאת גיל הפרישה היא אפשרות נוספת לצמצם את היקף המימון הנדרש מהממשלה.

• מתן אפשרות לאזרחים לרכוש ביטוחים סיעודיים פרטיים משלימים נוסף לביטוחים האוניברסליים הציבוריים שהם זכאים להם.

• הקמת רשות ממשלתית ייעודית שתהיה אחראית לכל היבטי הטיפול הסיעודי, במקום המערכת המפוצלת הקיימת כיום.

באמצעות חלופות מדיניות אלה יופחת הנטל של המשפחות, האחריות הציבורית תגדל, והמערכת תהיה שוויונית ויעילה. מתן עדיפות לביצוע רפורמה במערכת כעת יוכל לשפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם הגידול הצפוי באוכלוסייה המזדקנת ולטפל בה.