סיוע חומרי לאנשים החיים בעוני: סקירה היסטורית ומגמות נוכחיות

כמעט חמישית מהמשפחות בישראל חיות בעוני, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים בתפיסת העוני בישראל ובדרכי ההתמודדות איתו. השנים שמאז תחילת המאה מתאפיינות בירידה חדה בנדיבותה ובנגישותה של קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, המהווה רשת ביטחון למשפחות החיות בעוני, ואילו התקציב הממשלתי המיועד לסיוע חירום למשפחות החיות בעוני נותר יציב למדי.

לצד קצבאות הביטוח הלאומי, בעשור האחרון נעשו ניסיונות להציע למשפחות החיות בעוני תוכניות טיפול מקיפות, הכוללות סיוע חומרי מהמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. אחד הביטויים לכך הוא פיתוח תוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – "נושמים לרווחה".

מגמות במדיניות ביחס לעוני ובהענקת סיוע חומרי

כיום הסיוע למשפחות החיות בעוני מוענק בעיקר באמצעות קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וסכום קטן יותר, המיועד למימון סיוע חירום, מוענק במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

מאז תחילת המאה השתנתה הגישה הרווחת לטיפול בעוני בישראל ממודל של "מרווחה לתעסוקה" לגישה המבוססת על השקעה חברתית ועל עבודה סוציאלית מודעת-עוני.

• חוסר היציבות הכלכלית בתחילת שנות האלפיים התבטא בצמצום חד של סכומי הקצבה ובהקשחת תנאי הזכאות לקבלתה. עקב כך שיעור הזכאים לקצבה ירד מ-8 ל-3 אחוזים בלבד מכלל המשפחות עד שנת 2017.
• כמו כן, בתחילת שנות האלפיים הואצה מגמת מיקור החוץ של שירותים חברתיים לארגוני חברה אזרחית ולחברות עסקיות.
• בשנת 2004 הושקה התוכנית "מרווחה לעבודה", במטרה לעודד את השתתפות האוכלוסייה החיה בעוני בשוק העבודה, אולם היא הופסקה לאחר תקופת ניסיון מצומצמת.
• בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 גבר העיסוק הציבורי ברווחה חברתית. אחד הביטויים לכך היה ייסוד הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). המלצות הוועדה נגעו בתחומי החינוך, הדיור והתעסוקה, ונועדו לחזק את ההון האנושי של משפחות החיות בעוני.
• בסביבות 2010 התפתחה הפרדיגמה "עבודה סוציאלית מודעת-עוני", המבססת את השיח בנושא עוני על זכויותיהן של המשפחות. גישה זו הכשירה את הקרקע למימושה של התוכנית המקיפה "נושמים לרווחה".

תוכנית "נושמים לרווחה"

"נושמים לרווחה" מופעלת מאז 2015. התוכנית בנויה משני רכיבים עיקריים: (א) מרכזי עוצמה – מרכזים קהילתיים שמתמקדים במיצוי זכויות סוציאלית והפעלת תוכניות תעסוקתיות וקהילתיות; (ב) תוכנית ליווי אינטנסיבית למשפחות הנמשכת שנתיים, וכוללת סל מענים גמיש והתערבות של עובדים סוציאליים.

עלות התוכנית היא 100 מיליון שקלים בשנה. מדי שנה מוענקים לכל משפחה המשתתפת בתוכנית 8,000 שקלים לצרכים שונים, בהתאם לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים ובשיתוף המשפחה.

• עד סוף 2018 טופלו במסגרת התוכנית כ-5,700 משפחות, מתוכן כ-41 אחוזים מהמגזר הערבי והבדואי, ו-44 אחוזים מהצפון.
• כ-40 אחוזים מהמשפחות המטופלות הן בנות ארבעה ילדים ומעלה וכ-64 אחוזים מהמשפחות היהודיות (לא כולל חרדים) הן חד-הוריות.
• ההורים במרבית המשפחות הם בעלי 12 שנות לימוד, 17 אחוזים בעלי השכלה גבוהה וכ-27 אחוזים בעלי השכלה נמוכה מתיכונית.
• רוב משתתפי התוכנית מועסקים, אולם הכנסתם נמוכה והקצבאות הן מקור מרכזי למחייתם.
• כ-70 אחוזים מהמשפחות בתוכנית דיווחו על קיום חוב, וסביר להניח שזהו אף דיווח חסר.

נראה שהסל משמש את המשפחות בכמה תחומים: צורכי הבית, תעסוקה, תשלום חובות ועוד. אולם לא כל המשפחות משתמשות במלוא הסכום המוקצה להן במסגרת הסל, ונראה כי יש הבדלים גדולים ביניהן בשימושים בכספי הסיוע.

• גובה השימוש בסל בשנה הראשונה לתוכנית הדו-שנתית עמד בממוצע על כ-4,200 שקלים בלבד, מעט יותר ממחצית הסכום המוקצה. המשתתפים שהצטרפו לתוכנית ב-2017 השתמשו בסכום גבוה יותר.
• כ-42 אחוזים מסכום הסל משמשים את המשפחות למימון צורכי הבית (חשמל, ריהוט ומוצרים לבית), כ-28 אחוזים עבור עידוד תעסוקה (מימון הכשרות וייעוץ), וכ-10 אחוזים עבור תשלום חובות.
• בקרב משפחות ערביות ניכר שימוש רב בכספי הסל לצריכת מוצרי חשמל ואבזור הבית. סעיף שימוש זה בולט במיוחד בקרב משפחות בדואיות, המוציאות כ-50 אחוזים מסל המענים על צורכי הבית.
  

עצם קיומם של הבדלים אלו בין המשפחות באופני מימוש הסיוע מצביע על הצורך בשמירה על הגמישות של סל המענים, כך שיוכל להיות מענה אמיתי לצרכים השונים של המשפחות המשתתפות בתוכנית.