עובדים עניים

בישראל, ובעולם כולו, תופעת העובדים העניים מתרחבת. ברוב משקי הבית העניים בארץ, שראשיהם בגיל העבודה, ראש משק הבית מועסק. פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה החברתית של מרכז טאוב, בחנה לעומק את תופעת העובדים העניים. המחקר המלא עומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010; להלן הצגה של חלק מן הממצאים, תוך מיקוד מיוחד על הממצאים הנוגעים לעובדים עניים בקרב ערביי ישראל.

מבחינה סטטיסטית, ה”עוני” מוגדר בישראל כמצב בו ההכנסה של משק הבית פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (בהתאם למספר הנפשות במשפחה). אמנם מובן מאליו שמשפחות ללא מפרנסים פגיעות מאד לעוני, אלא אם לרשותן הכנסות משמעותיות שאינן מעבודה. אך גם משפחות עם מפרנסים עלולות למצוא את עצמן מתחת לקו העוני, אם השכר המשולם למפרנס נמוך או אם במשפחה מספר גדול של נפשות.

שיעור העוני בישראל לפי הכנסות נטו (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה) גבוה – הוא עולה על השיעור בכל מדינות הOECD – ונמצא במגמה של עלייה משמעותית לאורך העשור האחרון. גם חלה עלייה גם בשיעור המשפחות העניות אשר בראשם עומד עובד (מבין המשפחות, שבראשן ראש משפחה בגיל, 25-64), כך שהייתה עלייה חדה בסך-כל העובדים העניים. התרשים הראשון מצביע על שיעור משקי הבית העניים בראשות עובד מכלל משקי הבית העניים בישראל, לפי משקי בית ולפי נפשות. רוב משקי הבית העניים בישראל היום בקבוצת הגיל המדוברת שייכים לקטגוריה זאת.

המדיניות הממשלתית, המכוונת לעודד עניים לעבוד במקום להסתמך על תמיכה ממשלתית, היא אחת הסיבות למגמה זו. מדיניות זו נועדה לסייע לאנשים להיחלץ ממעגל העוני, אך במקרים רבים היא הביאה רק למעבר ממצב של “עניים שאינם עובדים” למצב של “עניים עובדים” בלי שחל שינוי בולט ברמת החיים של המשפחה. ייתכן שהתמריצים לעבוד היו יותר מדי בבחינת “מקל” (כלומר צמצום הקצבאות) ופחות מדי “גזר” מבחינת התגמול שהעניקו תמורת עבודה. התוצאה היא שתכניות אלו אולי הביאו חיסכון לקופת המדינה, אך לא חוללו שינוי בשיעורי העוני.

בניתוח הנתונים לפי קבוצות באוכלוסייה, שטייר גילתה שהעלייה במספר העובדים העניים מרוכזת במידה רבה אצל ערביי ישראל. התרשים השני מצביע על ההבדלים בשיעורי העוני בין ערבים ויהודים בישראל – בעוד שיעור העובדים העניים בקרב היהודים בישראל נמוך בהרבה וכמעט לא השתנה במהלך השנים שמאז 1995, השיעור של העובדים העניים בקרב ערביי ישראל עלה מכ-20 לכ-40 אחוז.

פרופ’ שטייר מצביעה על כמה סיבות לשיעור הגבוה של עניים עובדים בקרב הערבים בישראל:

1. שיעור השתתפות נמוך של נשים בכוח העבודה. במשקי בית ערביים, בהם האישה עובדת, שיעורי העוני נמוכים. לכן, הפער בשיעורי העובדים העניים בין יהודים וערבים בישראל נובע במידה רבה מהשיעור הנמוך של משפחות עם שני מפרנסים בקרב ערביי ישראל.
2. הידרדרות בשכר. ערבים ישראלים עובדים לרוב בעבודות שאינן דורשות מיומנות רבה ובשנים האחרונות הביקוש לעבודות אלו פחת. במקביל לכך, ישנה בתחום זה תחרות עם העובדים זרים, שהינם זולים יותר, ובמקרים רבים הם מועסקים בעבודות זהות לאלו של ערביי ישראל (ראו בעניין זה את הכתבה בחדשון טאוב ממרץ 2011, המראה שעובדים זרים נוטים לתפוס את מקומם של גברים ערביים).
3. הבדלים דמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל. מכיוון שהאוכלוסייה הערבית ככלל צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית, אחוז גבוה יותר של ראשי משפחה בקבוצה זאת הם צעירים, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה גם בקרב כלל העובדים. 42 אחוז מראשי המשפחה הערביים הם מתחת לגיל 35, הצעיר מגילאי שיא השכר, לעומת רק 33 אחוז מראשי המשפחה היהודיים. בנוסף לכך, למשפחות ערביות יותר ילדים בממוצע, וגם אם ההכנסה המשפחתית זהה, משפחות גדולות יותר ייטו להיות עניות יותר.
4. קיצוץ בקצבאות ילדים. מכיוון שבמשפחות ערביות, שראש המשפחה שלהן מועסק, יש יותר ילדים בממוצע לעומת משפחות יהודיות מקבילות, הקיצוץ החד שנעשה בקצבאות הילדים בעשור האחרון השפיע יותר על העוני בקרב העובדים במגזר הערבי.

המחקר של פרופ’ שטייר בחן גם את תופעת העובדים העניים בקרב משפחות חד-הוריות. מחקרה המלא יתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010.