עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

פרק זה בוחן את ממדי העוני ואי השוויון בישראל לאורך זמן ובהשוואה למדינות ה-OECD , תוך חלוקה לשתי קבוצות עיקריות: גילאי 59 ומטה וגילאי 66 ויותר. באוכלוסייה בגילי 59 ומטה ממדי העוני ואי השוויון בישראל הם בין הגבוהים במדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות (ההכנסות של משק הבית מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) וגם בהכנסות פנויות – ההכנסה ברוטו (כולל תשלומי העברה) בניכוי מסים ישירים. לצד זאת, במהלך השנים 2011 – 2002 עלו שיעורי התעסוקה בכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל, והעלייה הובילה לצמצום ממדי אי השוויון בהכנסות כלכליות (אף כי לא התלוותה לכך ירידה משמעותית בשיעורי העוני). בהכנסות הפנויות עלו ממדי אי השוויון עד שנת 2006 ומאז התייצבו, בעוד ששיעורי העוני התרחבו באופן די עקבי, בעיקר בקרב ערבים וחרדים. בקרב האוכלוסייה בגילי הפרישה, ממדי העוני בהכנסות הפנויות גבוהים משמעותית מאלה שב- OECD . עם זאת, המשאבים הכוללים (הסדרים פנסיוניים ציבוריים ופרטיים כאחד) המוקצים לקשיש מציבים את ישראל במקום גבוה יחסית בדירוג המדינות המפותחות כלומר, גובה הסכום המוקצה לכך אינו – נמוך ביחס לעולם, אולם חלוקתו בין הקשישים אינה שוויונית. אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית הכוללת בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס במדינה הם בין הנמוכים ביותר בעולם המערבי, ולקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על מידת צמצום הפערים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.