עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס