פחות כלי רכב לנפש, צפיפות גבוהה בכבישים

תשתית הכבישים איננה עומדת בעומס התנועה ואיננה מדביקה את קצב הגידול בנסועה (סך הקילומטרים של הנסיעה). בנייר מדיניות חדש של מרכז טאוב, “ניידות בתחבורה והשפעתה על נגישות בישראל – מחקר השוואתי”, יורם עידה וגל טלית מצביעים על גודל הפער בין התשתית הקיימת לבין צורכי המשק.

משרד התחבורה מדווח באתר האינטרנט שלו, ש”מספר כלי הרכב בישראל הכפיל את עצמו מכמיליון בשנת 1990 עד כשני מיליון כיום, כאשר גידול האוכלוסייה הסתכם ב-51 אחוז. כתוצאה מכך רמת המינוע עלתה בכ-40 אחוז, לכ-300 כלי רכב לכל אלף תושבים”. עם זאת, רמת כלי הרכב הפרטיים לאלף נפש עדיין נמוכה בישראל, בין מחצית לשליש מהרמה המאפיינת את מדינות אירופה וארה”ב, ויש להניח שהעלייה במספר כלי הרכב לנפש תימשך. המשרד מכיר ב”פער הגובר” בין השימוש ובין הקיבולת.

המחקר של עידה וטלית מראה עד כמה הפער משמעותי. בתרשים ניתן לראות את הגידול שחל משנת 1990 בארבעה מודדים מקובלים בתחום: קילומטרים של נסיעה (הנסוּעה), מספר כלי הרכב, ומודדים של שטח הכבישים ואורכם (המצביעים על קיבולת הכבישים). במהלך שני העשורים האחרונים, מספר כלי הרכב יותר מהכפיל את עצמו, וכבר בשנת 2006 הגידול עלה על 110 אחוז. הנסועה גדלה עוד יותר, מעבר ל-130 אחוז. אולם מנגד, שטח הכבישים גדל רק בכ-60 אחוז ואורכם אף גדל פחות. המשמעות היא, שהצפיפות בכבישים גדלה באופן ניכר.

עידה וטלית מצביעים על כך שממדי הגידול בהיקף הנסיעה בכבישים הם בחלקם פועל יוצא של העדר השקעה בתשתיות ראויות בתחבורה הציבורית, שאין ביכולתה לספוג חלק ניכר מן הגידול בהיקף הנסועה, והוא הוטל עד כה על נסיעה ברכב פרטי.

נדרשת הרחבה ניכרת של מערכת התחבורה בישראל כדי להדביק את קצב הגידול בשימוש בכלי הרכב אשר התרחש בשנים האחרונות. בהמשך יידרשו השקעות גדולות עוד יותר כדי לעמוד בקצב הגידול העתידי הצפוי. בנוסף לכך, גידול בהיצע התחבורה הציבורית ושיפור איכות השירות בה יוכלו להביא להאטה של קצב הגידול בשימוש ברכב הפרטי.