פחות עובדים, יותר שעות – ורמת חיים נמוכה יותר

כפי שהראה מנהל מרכז טאוב, פרופ’ דן בן-דוד, בדו”ח מצב המדינה לשנת 2009, לא רק שרמת החיים בישראל נופלת מזאת של מדינות ה-G7 (המדינות בעלות המשקים המובילים בעולם), היא גם צומחת בקצב אטי יותר במהלך העשורים האחרונים, ולפיכך – ישראל משתרכת יותר ויותר אחרי המדינות המובילות.

מהם הגורמים העיקריים המבדילים בין רמת החיים בישראל לזאת של מדינות מפותחות אחרות? בתרשים להלן, המעדכן תרשים קודם של בן דוד משנת 2003, מוצגת השוואה של רמת החיים ושל כוח העבודה ב-2009 בין ישראל ל-24 מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולהתפתחות כלכלית, אליו התקבלה ישראל בשנה שעברה). רמת החיים – כנמדד בתוצר לנפש – גבוהה ב-21 מתוך 24 מדינות אלו לעומת הרמה  בישראל (הנתון מופיע כציר האופקי של התרשים).

המשולשים האדומים בתרשים מצביעים על שיעור התעסוקה, וכפי שניתן לראות, שיעור זה בישראל נמוך לעומת כל המדינות למעט שתיים. לעומת זאת, מספר השעות לעובד, המסומן בריבועים כחולים, גבוה מיתר המדינות למעט שתיים – ללא קשר אם מדינות אלו עשירות או עניות יותר מישראל.

הגורם העיקרי בקביעת רמת החיים של מדינה הוא פריון העבודה ונהוג להציגו באמצעות המדד של תוצר לשעת עבודה. הקשר החזק בין הפריון ורמת החיים של מדינות, הניכר בתרשים, אינו מקרי. ככל שהעובד פורה יותר, ניתן לתגמל אותו יותר ובכך לאפשר לו  רמת חיים גבוהה יותר. זאת אחת הסיבות העיקריות לעובדה, שהפריון נמוך יותר במדינות OECD בהן רמת החיים נמוכה לעומת ישראל, וגבוה יותר במדינות OECD העשירות יותר (ראו עיגולים ירוקים בתרשים).

התרשים משקף קשר מעניין המתקיים במדינות המערב: במדינות בהן שיעור גבוה יותר של האוכלוסייה מועסק, ככל שפריון העבודה של העובד הממוצע גבוה יותר, אז המועסקים נוטים לעבוד פחות שעות בשבוע בזמן שרמת החיים גבוהה יותר.

פיגור בפריון העבודה

תמונת הפריון בישראל מגלה פער הולך וגובר בין מדיניות הG7- לבין ישראל (התרשים השני). ההאטה היחסית בצמיחת הפריון מאז שנות השבעים מתורגמת לצמיחה כלכלית אטית יותר, כאשר רמת החיים בישראל הולכת ונסוגה לעומת מדינות ה-G7.

האירוניה היא – כפי שבן-דוד מראה בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב – שישראל מרבה להשקיע במחקר ופיתוח (מו”פ), ובתחומים מסוימים היצירתיות והחדשנות שלה עוברות את אלו של המשקים המובילים בעולם. אך על אף שמגזרים אחדים של המשק הישראלי אכן נמצאים בחוד החנית, הרי התשתיות האנושיות הפיזיות לא עמדו בקצב.

צפיפות הולכת וגוברת על הכבישים (ראו חדשון מרכז טאוב מינואר 2011) מביאה לעלות תחבורה גבוהה וכתוצאה מכך – לפריון נמוך יותר. רמת חינוך נמוכה יחסית וכישורים  בלתי מספקים בקרב אוכלוסיות גדולות וגדלות בחברה הישראלית פוגעים ביכולתן לייצר, וההכנסות נוטות לשקף זאת.

כתוצאה מכך, על אף שקיימים תחומים בהם המשק הישראלי מסוגל להתחרות בהצלחה בשוק העולמי, חלקה הגדול של האוכלוסייה הלא-מיומנת מורגש בחישוב הממוצע הלאומי. מסתבר, שאין ביכולתם של המגזרים המתקדמים יותר של המשק הישראלי להעלות את רמת החיים הממוצעת בישראל לרמות הגבוהות של העולם המפותח. ההיפך הוא הנכון. האוכלוסייה הבלתי-מיומנת מושכת את מסלול הצמיחה של ישראל כלפי מטה. אין זה מקרי, אם כן, שמסלול הצמיחה של ישראל נמוך יותר ושטוח יותר לעומת המסלולים של המשקים המתקדמים בעולם.

תעסוקה נמוכה

תמונת התעסוקה בישראל בעייתית, במיוחד זאת של הגברים. אמנם שיעור האבטלה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD, אך מדד זה מתחשב רק במי שמחפש עבודה וטרם מצא. הבעיה היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל כלל אינו מחפש עבודה. לכן, מדד רלוונטי יותר להשוואה הוא שיעור אי-התעסוקה, הכולל הן את המובטלים והן את אלו שכלל לא מחפשים עבודה.

כפי שצוין בכתבה, שהופיעה בחדשון מרכז טאוב ביוני 2010, שיעור הלא-מועסקים בישראל בקרב גברים בגילאי העבודה העיקריים (גילאי 35 עד 54) גבוה לעומת יתר המדינות המפותחות ביותר ממחצית: 19 אחוז לא מועסקים בישראל ב-2008 לעומת 12 אחוז ב-OECD. שתי קבוצות בולטות במיוחד בהקשר זה: גברים ערביים וגברים חרדים. 27 אחוז מהגברים הערביים בגילאי העבודה העיקריים לא היו מועסקים ב-2008 – כפול מהשיעור ב-1979 – ו-65 אחוז מהגברים החרדים לא היו מועסקים, יותר מפי שלושה מהשיעור ב-1979.

חשוב לציין, שגם בקרב גברים יהודים לא-חרדים, המהווים עדיין רוב מכריע בישראל, שיעור אי-התעסוקה (15 אחוז) גבוה ברבע מהשיעור הממוצע ב-OECD (12 אחוז). ואילו לפני שלושה עשורים, ב-1979, שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים יהודים לא-חרדים היה זהה לממוצע ב-OECD. המשמעות היא שההידרדרות שחלה במהלך העשורים האחרונים היא הידרדרות רוחבית בשיעור התעסוקה של כלל הגברים בישראל.

העלייה הניכרת באי-התעסוקה בקרב הגברים באה על רקע ירידה מתמשכת בתעסוקה אצל ישראלים מעוטי השכלה ומיומנות לצד עלייה ארוכת טווח ברמת תשלומי ההעברה לתושבי ישראל. התוצאה היא, שפחות עובדים, במונחים יחסיים, נושאים על כתפיהם את כובד המשקל של המשק הישראלי והם נדרשים לעבוד יותר שעות, כדי לשאת בנטל הזה.

הגם שאותם ישראלים שאכן עובדים עושים כן במשך יותר שעות שבועיות מהשכיח במערב, המגמה היא שגברים ישראלים נוטים לעבוד פחות שעות בהשוואה למצב לפני עשור (תרשים שלישי). במחקר העומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010, מצביע פרופ’ אייל קמחי על כך, שגברים יהודים לא-חרדים,   המייצגים את הקבוצה הגדולה ביותר של הגברים בישראל, עבדו בממוצע 49.3 שעות שבועיות ב-1998. עד 2009, מספר זה ירד ביותר מ-3 אחוזים, ל-47.6 שעות. מספר השעות השבועיות שעבדו גברים ערבים היה נמוך לכל אורך התקופה, והוא ירד ביותר מאחוז אחד במהלך התקופה, מ-45.8 שעות בשבוע ל-45.3 שעות ב-2009.

חרדים וכוח העבודה

מצב התעסוקה בקרב גברים חרדים שונה באופן משמעותי בהשוואה לכל קבוצות האוכלוסייה האחרות. לא רק ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מאד, המחקר של קמחי מראה שגם בקרב הגברים החרדים המועסקים עובדים פחות שעות בשבוע מכל הקבוצות האחרות: 7 אחוזים פחות מהערבים ו-14 אחוז פחות מיהודים לא-חרדים. יתרה מכך, הירידה החדה במספר שעות העבודה הממוצע של החרדים, של כחמש שעות שבועיות – ירידה של 12 אחוז – הייתה הגדולה בהשוואה לעומת כל הקבוצות. כלומר, בקרב החרדים המעטים יחסית העובדים, שכבר עבדו בעבר פחות מעמיתיהם בקבוצות אחרות, הם גם צמצמו את שבוע העבודה שלהם הרבה יותר מאחרים.

לכן, לא רק שגדל הפער בשיעור התעסוקה בין גברים חרדים וגברים אחרים, ההידרדרות התעסוקתית מתבטאת גם בפער גדול וגובר במספר שעות העבודה. על רקע הפערים בדפוסי עבודה בין חרדים ואחרים, אין זה מפתיע, ששיעור הולך וגדל של משפחות חרדיות נופל מתחת לקו העוני.

הסוגיה של חרדים ועבודה הופכת בעייתית יותר ויותר ככל שחלקם באוכלוסייה צומח במהירות. ילדים חרדים מהווים היום חמישית מכלל תלמידי החינוך היסודי בישראל, כאשר בעשור האחרון לבדו חלה עלייה של 51 אחוז במספרם. זאת, לעומת ירידה של 3 אחוזים בהיקף רישום התלמידים לחינוך הממלכתי הלא-דתי (ששיעורם ירד לכדי 39 אחוז מסך התלמידים בחינוך היסודי ב-2008). ככל שפלג זה של האוכלוסייה גדל במהירות, היכולת והמוכנות שלהם להשתלב במשק מודרני ותחרותי הופכות לנושא בעל חשיבות עליונה,  המחייב התמודדות מצד החברה הישראלית והמנהיגות שלה.

על רקע הסירוב של החרדים לאפשר לילדיהם ללמוד את נושאי הליבה, באופן שיקל על שילובם במשק מודרני ותחרותי, התחזית לצמיחה עתידית בפריון, שתאפשר תגמול גבוה יותר, אינה מעודדת. הצירוף של דפוסי תעסוקה בעייתיים וחינוך בלתי מספיק לחיי עבודה מייצר לחצים גוברים להעלאת התמיכה הממשלתית למשפחות אלה, על כל המשתמע מכך באשר למיסוי ולרמת החיים של כלל החברה הישראלית.

לאור העובדה שהאוכלוסייה החרדית גדלה בקצב מהיר יותר משאר הקבוצות בחברה הישראלית, להתפתחות בקרב קבוצה זו יש השלכות כבדות משקל על רמת החיים של כלל החברה הישראלית.