רפואת הפה והשיניים: אחריות המדינה לתושביה

ב-1994, כאשר נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הושאר התחום הזה מחוץ למסגרת היישומית של החוק. כך הונצח מצב אשר שרר בפועל במערכת הבריאות הוותיקה, לאמור: קיימת בארץ מערכת ענפה ומפותחת של רפואת שיניים, הן מונעת והן קורטיבית, אך השירותים הללו אינם נחלת הכלל, וזוכים בה מי שיכולים ומוכנים לשלם עבור השירות.

התוצאה הברורה היא, כצפוי, אי-שוויון בנגישות לשירותי בריאות השן: מי שידו משגת קונה בכספו את השירות ככל שיידרש לו, והאחרים נמצאים מקופחים.

הבעיה הזאת נוגעת לכלל אזרחי ישראל, והיא הולכת וגוברת על פני השנים במיוחד בקבוצות שונות. לאחרונה, נחשפנו לממצא שלפיו מרבית הקשישים בישראל הגיעו לגיל זיקנה מבלי שנותרה בפיהם אף לא שן אחת. הדיוטות בתחום הרפואה יכולים לחשוב שזו בעיה הנוגעת לאבר יחיד בגופו של האדם, אך למעשה היא כרוכה בחסר בריאותי מקיף, המשפיע על התפקוד הכללי של אדם אשר שיניו אינן מטופלות כראוי, או לא טופלו כלל במשך חייהם. מאמר זה בא להציג את הבעיה במלוא חריפותה, תוך בחינת המצב בארץ לעומת המצב בארצות אחרות.