שוויוניות ומערכת הבריאות בישראל: עוני יחסי כגורם סיכון לבריאות

יש סימנים לכך, שהשונות עלולה להתרחב עם המשך המגמות הנוכחיות בהתפלגות ההכנסות, במימון מערכת הבריאות, ובהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. לפני החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995, אספקת שירותי הבריאות בארץ והנגישות אליהם לא היתה שוויונית. הקיפוח היה חמור במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית, בעיירות הפיתוח ובקרב האוכלוסייה הקשישה. החוק שיפר את המצב ויצר פוטנציאל לשפרו עוד יותר. אך מאז יישומו חלה הרעה במצב, בעיקר עקב המדיניות הממשלתית בתחום מימון המערכת ובהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. במאמר זה אנו בוחנים מחדש את הקשר בין מערכת הבריאות לשוויוניות חברתית וכלכלית בישראל לאחר החלת החוק, ולאור ההחמרה בהתפלגות ההכנסות בישראל. לרשותנו עמדו נתונים ממחקרים שונים, במיוחד מהתקופה שלאחר החלת החוק. על בסיס הבחינה שערכנו אנו ממליצים על דרכים לשיפור המצב.

העבודה כוללת 4 סעיפים: סעיף 1מסכם את הממצאים העיקריים של העבודה הזאת וכולל המלצות לתיקון המצב; סעיף 2 מציג תמונת מצב של הבריאות לפי מאפיינים חברתיים-כלכליים, כנמדד על-ידי מודדים אובייקטיביים מקובלים וכן באמצעות מודדים סובייקטיביים, כמו סקרי שביעות רצון של המשתמשים בשירותים וסקרי הערכה של הציבור הרחב בתחום הבריאות; סעיף 3 שוטח בקצרה מערכת מושגית, המתייחסת לבחינת ההשפעה של מצבם החברתי-כלכלי של הפרט וסביבתו על בריאותו. על בסיס מערכת זו מנוסחת הגישה החותרת להשגת שוויוניות במערכות בריאות ציבוריות, כמו הישראלית. על בסיס גישה זו מנוהל הדיון בממדי השוויוניות בשני הסעיפים הבאים. סעיף 4 עוסק בשוויוניות האנכית, הקשורה בעיקר במימון של המערכת ובהשפעת השינויים שהונהגו בה על דפוסי השימוש של צרכנים-מבוטחים בעלי הכנסות ברמות שונות. וסעיף 5 עוסק בשוויוניות האופקית, הקשורה לזמינות המרחבית-גיאוגרפית של השירותים והנגישות אליהם על רקע ריכוז של מגזרי אוכלוסייה חלשים יותר בפריפריה המרחבית של ישראל.