המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד יש תעשיות יצואניות משגשגות שפריון העבודה בהן גבוה ועולה במהירות, ומנגד, יתר המגזר העסקי מתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. פרק זה בוחן את המאפיינים של הקיטוב שהתהווה בשוק העבודה החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים. הפרק בודק מדוע ההצלחה של המגזר המייצא אינה מובילה להתייעלות ולשיפור גם ביתר המשק, ומראה כי במרוצת השנים התהוו שני מגזרים השונים מאוד זה מזה מבחינת תכונות העובדים, התשואה להשכלה ופריון העבודה. נוסף על כך, נמצא כי הקשר בין שכר העובדים במגזרים השונים נחלש לאורך זמן, במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים. לדעת המחברים, ההבדלים שהלכו והעמיקו בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בכל מגזר להתפתח באופן שונה. הפרק מעלה את ההשערה כי באמצעות גיוון הרכבו של הייצוא הישראלי ניתן להביא ללחצי שכר בענפים בפריון נמוך, לעודד תהליכי התייעלות ולהביא לצמצום פערים בשוק העבודה. כמו כן, הוא ממליץ להגדיל את ההשקעה בחדשנות ובמחקר ופיתוח בתעשיות המסורתיות, וליצור מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים.
המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.