תקצוב שירותי הרווחה הוא הנמוך ביותר דווקא ביישובים שבהם הכי זקוקים להם

הרשויות המקומיות בישראל הן האחראיות העיקריות לאספקת שירותי רווחה לפרטים, למשפחות ולקהילות. עובדים סוציאליים ובעלי מקצוע אחרים המועסקים במחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות מטפלים בכ-464 אלף משקי בית במצוקה, ומעניקים להם מגוון שירותים דוגמת טיפול בקשישים, בנכים ובילדים בסיכון.

כיום שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים. בפועל, פירוש הדבר הוא ש-75 אחוזים מתקציב הרווחה ברשויות המקומיות ממומנים על ידי המשרד, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית עצמה, אם כי הרשויות רשאיות להגדיל את הסכום שהן משקיעות, וחלקן אף עושות זאת.

שיטת המצ'ינג עומדת במרכזו של השיח הציבורי. רבים טוענים כי השיטה הקיימת אינה הוגנת וגורמת לאי שוויון בין הרשויות המקומיות במימון שירותי הרווחה, אולם אין די נתונים בנושא. רבים ממקבלי ההחלטות מסכימים כי יש לבטלה או להכניס בה תיקונים, אך אין הסכמה על שיטת המימון שצריכה להחליף אותה. מחקר עדכני של מרכז טאוב שערכו פרופ' גוני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך שופך אור על גודל הפער בין רשויות מקומיות שונות, ובוחן הסברים שונים לכך.

כשבוחנים איזה אחוז מתקציבן מעבירות הרשויות המקומיות לשירותי הרווחה לתושביהן רואים כי רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך משקיעות כ-11 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה, ואילו רשויות במעמד חברתי-כלכלי גבוה משקיעות כ-6 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה.

הרשויות נבדלות ביניהן מאוד גם בהוצאה הממוצעת על רווחה למטופל. הרשויות החזקות ביותר (קבוצת רשויות המכונה "פורום ה-15", שהרשויות החברות בה אינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח מהממשלה) מוציאות בממוצע 9,095 שקלים למטופל מדי שנה, ואילו הרשויות המקומיות הערביות מוציאות בממוצע 3,387 שקלים למטופל. ברשויות החרדיות ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, ובשאר הרשויות היהודיות – 7,318 שקלים.

המחקר בודק כמה הסברים אפשריים לפערי המימון הללו. הסבר אפשרי אחד שבחנו החוקרים הוא שהרשויות החלשות אינן יכולות לעמוד בחלקן בעלויות המימון כדי לקבל את מלוא המימון ממשרד העבודה והרווחה. אולם ממצאי המחקר מורים כי יותר מ-90 אחוזים מהרשויות המקומיות אכן מממשות את מלוא התקציב שהוקצה להן בתחילת השנה (ואף יותר מכך), ועם המעטות שאינן עושות זאת נמנות רשויות גם מהאשכולות החברתיים-כלכליים הגבוהים וגם רשויות מהאשכולות הנמוכים. נראה אפוא כי הסבר זה אינו הסיבה העיקרית לפערי המימון.

עם זאת, ייתכן מאוד שהרשויות שמשאביהן מועטים יותר מבקשות מראש תקצוב נמוך יותר מהממשלה, כדי להימנע ממצב שלא יוכלו לעמוד בחלקן במימון בהמשך השנה.

החוקרים מצאו כי הסבר אפשרי אחר – הבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מציעות – מסביר יותר ממחצית מההבדלים במימון הראשוני שמקבלות הרשויות המקומיות ממשרד העבודה והרווחה.

מסגרות טיפול שונות יכולות להיבדל מאוד זו מזו בעלויות שלהן. רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך נוטות להשתמש פחות במסגרות חוץ-ביתיות, שהן יקרות יותר. לנטייה זו, בתורה, יש השפעה על הסכום הראשוני שמקצה להן משרד העבודה והרווחה (וכנראה גם על איכות המענה שמקבלים המטופלים למצוקתם): בהקצאה הראשונית מוקצים בממוצע 3,170 שקלים למטופל לרשויות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בהשוואה לממוצע של 5,400 שקלים למטופל ברשויות האחרות.

ברשויות החרדיות נצפתה תופעה חריגה ומעניינת. אף שהן משתייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך, הן נוטות להשתמש יותר במסגרות טיפול מחוץ לבית, וכפי שצוין לעיל, בסופו של דבר מוציאות יותר למטופל מאשר שאר הרשויות המקומיות היהודיות (למעט פורום ה-15).

נוסף להבדלים בהקצאה המקורית של משרד העבודה והרווחה, הסבר שלישי הוא שרשויות חזקות נוטות להקצות משאבים נוספים לסוגיות רווחה, מעבר למה שנדרש כדי לקבל מימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המצ'ינג. גם כאן הרשויות החרדיות הן חריגות, ומגדילות את ההוצאה על רווחה מעבר לדרוש בשיטת המצ'ינג, אף שהן שייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך.

מאז שהמחקר התפרסם מוסיפים החוקרים להיפגש עם מנהיגים ברמה לאומית ומקומית, חולקים עימם את הממצאים ומוסיפים בכך נתונים חשובים מאוד לדיון בדבר המדיניות הדרושה לטיפול בסוגיה.