תקצירי הפרקים העיקריים בדוח מצב המדינה 2016

פערים מגדריים בשוק העבודה: שכר וקיטוב תעסוקתי

הדס פוקס

הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בהתבסס על מאפיינים אישיים ודמוגרפיים של העובדים – לרבות שימוש במאגר נתונים ייחודי הכולל ציוני בגרות ופסיכומטרי, שמשקפים במידת-מה את כישורי העובדים. ככלל, שוק העבודה בישראל הולך ונעשה שוויוני יותר בהיבט המגדרי. שיעור תעסוקת הנשים ממשיך לעלות, ונשים יהודיות כמעט הגיעו לאותה רמת תעסוקה של גברים יהודים. כמו כן, פער השכר נמצא במגמת ירידה. פער השכר הגולמי עמד בשנת 2014 על 39 אחוז, ורובו מוסבר במאפיינים השונים של נשים וגברים בשוק העבודה. לאחר פיקוח על משתנים שונים, ובמיוחד על ההבדלים בשעות העבודה ובמשלחי היד, פער השכר יורד ל-13 אחוז.

מרבית פער השכר מוסבר במאפיינים השונים של גברים ונשים בשוק העבודה. הגורם המשפיע ביותר על הפער הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים, ולאחריו ההבדלים במשלחי היד המאפיינים נשים וגברים. בעוד בתחומי החינוך נמצא פער שכר אפסי, בתחומים כמו רפואה והנדסה פער השכר המגדרי גבוה מ-20 אחוז. כלומר, אמנם נראה שלפחות בחלק ממשלחי היד יש פערי שכר בין נשים לגברים, אבל מרבית הפער נובע משעות העבודה המעטות יותר ומהפערים בתחומי העיסוק, שמתחילים כבר בגיל צעיר.

גם להישגים במקצועות המתמטיים יש השפעה על פער השכר, ובתחום זה ניכר יתרון גדול לגברים. ההישגים הנמוכים יותר של נשים בתחומי מתמטיקה ומדעים ניכרים כבר בתיכון, בשיעור הנמוך יחסית של נשים שנבחנות במתמטיקה ובמדעים בהיקף מורחב,  וממשיכים בלימודים האקדמיים ובשוק העבודה. אף ששיעור הנשים באקדמיה גבוה יותר,  שיעור הסטודנטיות בתחומים טכנולוגיים כמעט לא השתנה עם השנים ועומד על כ-20–30 אחוז בלבד. עוד נמצא כי במקצועות הטכנולוגיים, שהם הרווחיים ביותר, יש רוב גברי, ואפילו בקרב בוגרות תואר במדעי המחשב יש נשירה מהעיסוק בתחום –ייתכן שבשל שעות העבודה הארוכות הנהוגות בענף.

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב

בשנים האחרונות חל גידול מרשים במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי. בין 2008 ל-2014 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים כמעט שילש את עצמו: מ-1,122 ל-3,227. בשנת 2014 כ-1,600 נשים חרדיות וכ-450 גברים חרדים השלימו בהצלחה את לימודיהם לתואר אקדמי – לעומת כ-650 נשים וכ-200 גברים בשנת 2012. אך למרות הגידול המשמעותי, שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים (בפרט בקרב גברים) עדיין נמוך מאוד. נכון לשנת 2014, רק כ-2.5 אחוזים מהגברים החרדים וכ-8 אחוזים מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי – לעומת 28 אחוז בקרב גברים חילונים וכ-43 אחוז בקרב נשים חילוניות.

כ-58 אחוז מהסטודנטים החרדים נושרים מהלימודים האקדמיים (מכינות ותארים) לעומת נשירה של 30 אחוז בקרב יהודים לא חרדים. בהשוואה למגזר הכללי, אחוז נמוך של סטודנטים אלו לומד באוניברסיטאות ואחוז גבוה לומד במכללות אקדמיות (בעיקר בקמפוסים חרדיים) ובאוניברסיטה הפתוחה, שהרמה והדרישות האקדמיות בה גבוהות אולם ההרשמה פתוחה לכל. כ-44 אחוז מן הנושרים החרדים למדו במכללות אקדמיות וכ-40 אחוזים נוספים מגיעים מהאוניברסיטה הפתוחה. מרבית הסטודנטים החרדים מתקבלים ללימודים אקדמיים ללא בגרות וללא פסיכומטרי, והדבר אינו נובע רק מכך שרובם לומדים במכללות אקדמיות, אלא גם מכך שבקמפוסים החרדיים תנאי הקבלה מקלים מאוד בהשוואה לקמפוסים של המגזר הכללי. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללימודים ללא בגרות וללא פסיכומטרי.

העובדה שרוב הסטודנטים החרדים הגברים לא למדו מקצועות ליבה בגילי התיכון פוגעת מאוד ביכולתם להשלים תואר אקדמי. נראה כי ללא שיפור בתחום זה שיעורי הנשירה של הגברים יישארו גבוהים. בפרט ניכרת בעיה בתחום האנגלית: השוואת ציוני הבחינה הפסיכומטרית של סטודנטים חילונים וסטודנטים חרדים מגלה פער גדול מאוד בחלק הבחינה באנגלית (כ-20 נקודות מתוך 100), לעומת פער של 7–6 נקודות בציון במתמטיקה ושוויון בחלק המילולי. לצד זאת, הכנה אקדמית נאותה (במסגרת מכינה) ומעטפת תומכת בתקופת הלימודים יכולות לשפר את סיכויי ההצלחה של הסטודנטים החרדים.

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט וכרמל בלנק

שאלת ההשפעה של גודל הכיתה על הישגי התלמידים מעסיקה אנשי חינוך זה שנים רבות. הורים ומורים טוענים כי כיתות גדולות פוגעות בלמידה, אך חוקרים בתחומי החינוך טרם הגיעו למסקנה חד-משמעית בנושא. האתגר המרכזי בבחינת הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים הוא פיקוח על ההצבה לכיתות, שאינה אקראית, ולכן עשויה להטות את הממצאים.

המחקר הנוכחי מבקש לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח היררכי של ציוני תלמידים אשר נבחנו במבחני המיצ"ב בישראל בשנים 2006 ו-2009, ועושה זאת באמצעות שימוש בשלושה מודלים מקוננים: מודל הכולל רק את גודל הכיתה, מודל המפקח על משתני רקע כגון הישגים קודמים והשכלת הורים, ומודל הכולל גם משתני אינטראקציה שמטרתם לבדוק אם גודל הכיתה משפיע באופן שונה על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת יכולותיהם הלימודיות והרקע החברתי-כלכלי שלהם).

הממצאים מצביעים על כך שבפיקוח סטטיסטי על השכלת הורי התלמידים ועל הישגיהם הקודמים, הקשר בין גודל כיתה להישגים אינו מובהק, ולכן נראה שכיתות קטנות לא מעודדות את ההישגים של הלומדים בהן. גם ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על הישגים משתנה בין שכבות חברתיות ובין תלמידים חזקים לחלשים נדחתה בכל המבחנים שבוצעו: לא נמצא הבדל בין הקבוצות הללו בקשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב לציין כי הממצאים מעידים שגודל הכיתה בפני עצמו איננו מבטיח שיפור בהישגי התלמידים. בכיתות קטנות ניתן לאמץ שיטות הוראה פרטניות או הוראה בקבוצות קטנות, למשל. עם זאת, לא ברור אם מורים המלמדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את האפשרויות הגלומות בכיתות אלו, ובכללן את שיטות ההוראה המתאימות להן. ייתכן שהם נוקטים פדגוגיה דומה לזו הנהוגה בכיתות גדולות יותר, ובכך מבטלים את היתרון הנובע מגודל הכיתה.

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי, חיים בלייך ואיתן רגב

ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה, והוצאה פרטית שמממנים האזרחים (ישירות מהכיס או באמצעות ביטוחים). ההוצאה הפרטית החודשית הממוצעת של משקי בית בישראל על שירותי רפואה עומדת על 906 שקלים (במחירי 2014), שהם כ-5.9 אחוזים מההכנסה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית, לעומת סכום הוצאה שעמד על כ-3.9 אחוזים מההכנסה בשנת 1997.

ההוצאה הציבורית על בריאות לנפש עלתה מ-4,819 שקלים (במחירי 2014) בשנת 1995 ל-6,377 שקלים בשנת 2014, ושיעור הגידול השנתי הממוצע שלה היה כ-1.3 אחוזים. לעומת זאת, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מסך של 2,247 (במחירי 2014) שקלים ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים, כלומר כפול משיעור הגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה על טיפולים משלימים שאינם נכללים בזכאות הציבורית (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים לאלו הניתנים במימון ציבורי גבוהה יותר במקומות שזמינות השירותים הציבוריים והשימוש בהם פחותים – בעיקר במגזר הערבי, ובמידה מסוימת גם במגזר החרדי. מצד שני, ההוצאה הגבוהה יחסית של בעלי הכנסה גבוהה על טיפולים מקבילים ומשלימים תומכת בהשערה כי המערכת הציבורית אינה מַסְפֶקֶת מבחינתם,  הן בסוגי הטיפולים והן באיכותם.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

נחום בלס וקיריל שרברמן

מערכת החינוך בישראל, ברובה המכריע, מופעלת וממומנת מטעם המדינה או רשויותיה מתוקף חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה. במשך מרבית שנות קיומה של המדינה הוחל החוק על גילאי 5 ומעלה, למעט מקרים מיוחדים. בשנת הלימודים תשע"ג הוחלט ליישם באופן מלא וסופי את החוק בקרב כלל הילדים בגילי 4–3, בעקבות המלצות הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג.

המחקר מוצא שהעלייה במספר הלומדים בגנים ציבוריים ובצהרונים מאז תשע"ג, לצד הירידה הכללית בתשלומי ההורים על מסגרות חינוך, מעידים כי יישום חוק לימוד חובה בקרב כלל האוכלוסייה היטיב עם הורים לילדים גילאי ‏4–3‏. עם זאת, אפשר בהחלט להציב סימן שאלה באשר להיקף ההטבה. הורים הרוצים לעבוד במשרה מלאה נאלצים עדיין לממן חלק גדול משהות ילדיהם במסגרות בשעות אחר הצהריים, והתשלומים הנוספים הללו מקזזים במידת מה את הירידה בהוצאה על שכר לימוד לגנים.

למימוש החוק השפעה שונה על קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל.  ממרבית הירידה בהוצאה נהנו משקי בית חזקים יותר מבחינה חברתית-כלכלית, מכיוון שמשקי בית חלשים נהנו מהטבות שונות גם לפני יישום החוק. ההוצאה של משקי בית בחמישונים 2-4 על חינוך טרום יסודי כמעט לא השתנתה בין 2011-2014 ואף עלתה במעט. הוצאות משקי הבית בפריפריה על חינוך טרום יסודי עלו בתקופה שנבדקה והגיעו כמעט להוצאה של משקי הבית במרכז. מגמה זו היא אולי תוצאת עליה בדרישה של תושבי הפריפריה לגני ילדים פרטיים שנובעת מהמספר הנמוך של מקומות בגנים ציבוריים באזור זה, או מעליה בכמות ההורים שרוצים לשלוח את ילדיהם למה שנתפס בעיניהם כמערכת גנים טובה יותר. ההוצאה בקרב משקי בית ערבים על חינוך טרום יסודי גדלה מאז 2006, אך מאז 2012 החלו הפערים להצטמצם, בגלל ירידה בנטל ההוצאה בקרב יהודים.  שיעור הערבים בגני ילדים ציבוריים עמד ב-2013-2014 על 79 אחוז, לעומת 89 אחוז באותה תקופה בקרב יהודים.

חשוב להזכיר שיישום החוק לווה בדיווחים על גני ילדים צפופים ושאלות על רמת השירות הניתן בהם בהשוואה לעבר, נושא שעדיין דורש בחינה מעמיקה. מעבר להשפעה החיובית של יישום החוק ברמת הפרט, הרי שברמת המשק ניתן לומר כי הגדלת מספר הילדים השוהים במסגרות חינוכיות תשפר את ההון האנושי בעתיד.

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד

הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירדה בשנים האחרונות, ופרק זה מנסה לבחון האם האטה זו מבטאת שינוי כיוון בצמיחת המשק או שמא היא נובעת מגורמים מחזוריים וזמניים. לצורך כך הפרק מתחקה אחר מגמות בגורמי ההיצע הקובעים במידה רבה את קצב הגידול של התוצר הפוטנציאלי.

הניתוח מגלה שהצמיחה לנפש בשנים האחרונות נשענת בעיקר על התרחבות שוק העבודה ופחות על גידול במלאי ההון האנושי, לצד ירידה מסוימת בפריון הכולל. הגידול בשיעורי התעסוקה נבע במידה רבה מעלייה בשיעור ההשתתפות בקרב אוכלוסיות הממעטות להשתתף בשוק העבודה, והגידול החד במספר המשרות בשירותים הציבוריים סייע לספוג את העלייה במספר המועסקים במשק. מגמה זו בעייתית במבט קדימה, היות שיש האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) שאף צפויה להתעצם בשנים הקרובות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה – ובכך מצטמצם הפוטנציאל להמשך הצמיחה המבוססת על גידול בתשומת העבודה. כמו כן, התרחבות שיעור העובדים בעלי ההשכלה הגבוהה קרובה למיצוי, והאומדנים מצביעים על ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה בעשור האחרון. יתרה מכך, קצב השיפור של איכות כוח העבודה אף צפוי להמשיך להאט בעקבות התמורות הדמוגרפיות.

המסקנה העולה מממצאים אלו היא שהמשק יתקשה להמשיך לצמוח בקצב דומה לעבר – וללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. כדי לשנות את המגמה אפשר לנקוט צעדים לעידוד צמיחה בת קיימא, כמו הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתית.

ההוצאה הציבורית על רווחה

ג'וני גל ושביט מדהלה-בריק

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה ב-15 השנים האחרונות. ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל, המיועדת לממן קצבאות ושירותים חברתיים מגוונים (נוסף לשירותי בריאות וחינוך), הייתה כחמישית מההוצאה הממשלתית בשנת 2015 ועמדה על 94 מיליארד שקלים. תכניות ביטחון סוציאלי, אשר רובן מופעלות על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן כ-80 אחוז מסך ההוצאה. בשנה האחרונה גדלה ההוצאה על תכניות ביטחון סוציאלי,  ולקראת שנת 2017 צפויים שינויים נוספים בתחום זה. גם בחלק מתחומי הרווחה האחרים חלה התרחבות מתונה בהוצאה בשנת 2015, בעיקר בהוצאות משרד העבודה והרווחה, בהוצאות עבור מס הכנסה שלילי, מעונות היום ותכניות תעסוקה.

ההוצאה על רווחה חברתית ירדה בתחילת שנות האלפיים בכ-30 אחוז, ובשנים לאחר מכן התייצבה על שיעורים נמוכים ביחס לתמ"ג ולסך ההוצאה הממשלתית. מבין מרכיבי ההוצאה על רווחה חברתית נרשמה ירידה ניכרת של כ-80 אחוז בהוצאות משרד השיכון בין שנת 2000 לשנת 2015. עם זאת, באותה התקופה גדלו ההוצאות של משרד העבודה והרווחה למשק בית מטופל, ומסך ההוצאה הממשלתית והוצאות משרד הכלכלה להפעלת מעונות יום ומשפחתונים.

רמת ההוצאה הכללית בישראל על רווחה נמוכה הן ביחס למקובל במדינות רווחה אחרות והן ביחס לצורכיהן של אוכלוסיות היעד.

הפרק כולל גם ניתוח של יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. ממצאי הניתוח מצביעים על כך שבשנתיים הראשונות לאחר הגשת דוח הוועדה אומצו כמחצית מהמלצותיה במלואן או בחלקן, וסכום התוספת לתקציבים המיועדים להתמודדות עם עוני בכל משרדי הממשלה עמד בשנים 2015 ו-2016 על 434 מיליון שקלים ו-1.9 מיליארד שקלים בהתאמה, לעומת סכום של 7.4 מיליארד שקלים לשנה שהוועדה המליצה עליו. ספק אם תוספת זו, שהיא כרבע מהסכום המומלץ, תסייע להורדה משמעותית בתחולת העוני בישראל – שהייתה מטרתה העיקרית של ועדת אלאלוף.

נתוני ההוצאה על רווחה, כפי שנסקרו בפרק זה, מלמדים על מגמה של יציבות והתרחבות מתונה בהוצאות המדינה על תחומי הרווחה השונים. עיקר הגידול נובע משינויים דמוגרפיים, ואילו חלקו הקטן נובע משינויים בחקיקה (בין היתר, עקב מחאות אזרחיות והמלצות ועדת אלאלוף) ושינוי בביקוש לשירותים (למשל ירידה במספר העולים).

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

 בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: מגמות ותמורות

שביט מדהלה-בריק וג'וני גל

הפרטתם של שירותי הרווחה בישראל הוא תהליך שנמשך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת.  פרק זה שופך אור על התופעה ומתמקד בתהליך ההפרטה של השירותים שבאחריות משרד העבודה והרווחה.  במרכז המחקר עומדות שתי שאלות: (א) מה הם דפוסי פעילותם של גורמים הפועלים למטרות רווח (חברות עסקיות) ושל אלו הפועלים ללא כוונות רווח (עמותות) בתחום זה? (ב) האם ניתן לזהות מגמות של ריכוזיות בתחום הספקת שירותי רווחה?

ממצאי המחקר מלמדים כי לאורך השנים התרחב היקף שירותי הרווחה שמספקים גורמים חיצוניים במסגרת משרד העבודה והרווחה: מ-70 אחוז מסך ההוצאה של המשרד בשנת 2000 לכ-80 אחוז בשנת 2015. מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, והם זוכים ב-96 אחוז מסך התשלומים למיקור חוץ. הממצאים העוסקים במידת הריכוזיות מצביעים על כך שהתחרות בין ספקים שונים במסגרת מיקור החוץ במשרד העבודה והרווחה היא מוגבלת. מרבית 50 הספקים הגדולים של המשרד, אשר חלקם מסך הספקים עומד על כשני אחוזים, מספקים שירותים למשרד לאורך שנים רבות והמשאבים המועברים אליהם עומדים על כ-46 אחוז מסך התשלומים של המשרד בעבור שירותי מיקור חוץ.

ניכר כי מגמת ההפרטה של שירותי הרווחה בישראל לא נבלמה בשנים האחרונות אלא התרחבה. ניכר גם כי אין העדפה דווקא לגורמים מתוך החברה האזרחית בתהליך זה, וכי בעיני קובעי המדיניות בתחום אין הבדל מהותי בין גורמים המספקים את השירותים הללו למטרות רווח למי שאין להם כוונות רווח. אפיון הספקים הראה כי מרביתם הם ספקים עסקיים הפועלים למטרת רווח. למרות זאת, חלוקת התשלומים בין שני סוגי הספקים מלמדת כי כמחצית מהתשלומים יועדו לעמותות. בשנים שנבדקו חלה עלייה במספר העמותות העובדות עם המשרד, ובד בבד חלה ירידה במספר הספקים העסקיים.

מדדי הריכוזיות שנבחנו עבור האגפים השונים מעידים כי יש תחרות, והיא אף מתגברת עם השנים. המחקר ותוצאות הניתוח מעלים את שאלת חשיבותה של תחרות בשווקים המדוברים. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי השירותים היא אחת מההצדקות לקיום תהליך של הפרטה. מצד שני, בסדרת הראיונות שנערכו לצורך המחקר הסתמן כי אמנם יש חשיבות לקיומה של תחרות בשווקים אלו, אולם הרכב הספקים נבחר בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בהענקת השירותים. כך שבמסגרת תחום שירות מסוים, שיש בו ספק מרכזי המעניק שירות בצורה מספקת, לתחרות יש חשיבות מעטה. זאת ועוד, בתחומים שונים של שירותים חברתיים נטען כי יש חשיבות דווקא לשמור על רציפות טיפול על ידי ספק אחד ולא לעודד תחלופה. דבר זה נועד למנוע זעזועים אשר יפגעו במקבלי השירות, במיוחד כשמדובר במוסדות חוץ-ביתיים.

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס

12 שנים חלפו מאז הגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת) את המלצותיו. במהלך תקופה זו עברה מערכת החינוך שינויים רחבי היקף: איגודי המורים חתמו על חוזים חדשים ששינו את תנאי ההעסקה של החברים בהם ושיפרו את משכורותיהם; תקציב משרד החינוך גדל הן במושגים אבסולוטיים והן מבחינת התקצוב פר תלמיד; הוקם גוף חדש בשם "אבני ראשה" שמאתר ומכשיר מנהלים פוטנציאליים; בנוסף, לאחר שביתת מורים ממושכת החלה מגמה אטית של הקטנת מספר התלמידים בכל כיתה.

לא כל המלצות הוועדה יושמו – חלקן נדחו או לא הגיעו לידי ביצוע – אך בלס מוצא דמיון ואף הקבלה בין המלצות הוועדה להתפתחויות שונות, אף שאלו אירעו לפעמים באיחור של מספר שנים.

ההמלצות המרכזיות של ועדת דוברת בנושא שכר המורים והכשרתם כללו: העלאת שכר משמעותית, שבוע עבודה של 36-40 שעות, ושינוי במסלולי הקידום ושיפור בהליך הכשרת המורים. שכר המורים הריאלי אכן עלה בין 2005-2013 – ב-26 אחוז למורי בית הספר היסודי, 19 אחוז למורי חטיבת הביניים ו-10 אחוז למורים בתיכון. היקף המשרה של מורה יהודי בבית ספר יסודי עלה  מ-75 אחוז ל-78 אחוז בממוצע, כשאצל מורים ערבים עלה ההיקף  מ-80 אחוז ל-85 אחוז בממוצע. שיעור הפונים לבתי ספר ללימודי הוראה עלה בשנים האחרונות, במיוחד אצל אלו המתעניינים במסלולים אקדמיים: במסלולים אלו נרשמה עליה של 81 אחוז במספר הבוגרים בהשוואה ל-2009.

בין 2000 ל-2016 גדל תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, והתקציב הריאלי – ב-86 אחוז. מספר התלמידים למשרה מלאה של  מורה ירד מ-13.8 ב-2007 ל-12.7 ב-2014 – ירידה של 9 אחוזים. אם לוקחים בחשבון שהן מספר המורים והן היקף המשרה הממוצע גדלו משמעותית באותה התקופה, ברור שגם מספר השעות לתלמיד עלה – עדות להגדלת התשומה החינוכית המיועדת ישירות לתלמידים. בנוסף הוקמה הרשות המרכזית למדידה והערכה בחינוך, ככלי שעוקב אחר הישגי התלמידים.

שינויים אלה השתקפו בשיפור הישגי התלמידים במבחני מיצ"ב ובדירוגה של ישראל במבחנים בין-לאומיים, בנוסף לשביעות רצון גדולה יותר של מורים ממשכורותיהם ומהמעמד החברתי שלהם.  בנוסף נרשמה עליה במספר האקדמאים שביקשו לעבור הסבה לתחום החינוך.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

ג'נטה אזרייבה,  בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג, רן מילמן ודב צ'רניחובסקי

נגישות לסל מזון בריא בסיסי, המבטיח תזונה הולמת החיונית לתפקוד גופני, נפשי, קוגניטיבי וחברתי, היא זכות יסוד בחברה מודרנית, בדומה לנגישות לשירותי חינוך ובריאות. הפרק מניח את היסודות לאפיון סל מסוג זה, ומנתח את משמעותו בהיבטים של תקציב משקי הבית. סל זה נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. הסל כולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן.

בממוצע, ההוצאה החודשית הנדרשת לצורך רכישת סל המזון הבריא יורדת ככל שרמת ההכנסה של משק בית עולה, מאחר שבישראל יש יחס הפוך בין גודל משק הבית לגובה ההכנסה. כלומר, בעשירון העליון ההוצאה הממוצעת הנדרשת למימון סל מזון בריא בסיסי היא הנמוכה ביותר, מכיוון שמספר הנפשות הממוצע במשקי הבית בעשירון זה הוא הנמוך ביותר – 2.46. לעומת זאת, בעשירון הנמוך ביותר ממוצע הנפשות למשק הבית הוא הגבוה ביותר. בחישוב לפי מספר המנות המומלץ ביום, עלות הסל היא כ-844 שקלים בממוצע למבוגר, וכ-737 שקלים לילד לחודש (במחירי 2015). נוכח הרכב משקי הבית של המשפחות ברמות ההכנסה השונות, עלות הסל למשפחה בעשירון העליון היא כ-2,040 שקלים לחודש, ולמשפחה בעשירון התחתון – כ-3,450 שקלים.

בהשוואה להוצאה על מזון בפועל עולה מהנתונים כי בחמישוני ההכנסה העליונים ההוצאה בפועל גבוהה מהנדרש למימון סל מזון בריא (חמישונים 5 ו-4), או נמוכה ממנו באחוזים בודדים (חמישון 3), ואילו בשני החמישונים התחתונים (ובעיקר בחמישון התחתון) ההוצאה בפועל נמוכה ב-22 אחוז מהסכום המומלץ. קשה לדעת אם הפערים נובעים מהעדפה של מזון זול יותר (ולעתים קרובות בריא פחות) ומסדר עדיפויות שונה או מאילוץ כלכלי.

מדוע תוחלת החיים בישראל כה גבוהה?

אלכס וינרב

פרק זה בוחן את הגורמים האחראים לתוחלת החיים הגבוהה של גברים בישראל, המדורגת בין חמש המדינות ‏המובילות בעולם בתחום זה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים של גברים בישראל על 80.2 שנים- נתון זה ממקם את ישראל בראש הדירוג העולמי, מיד לאחר סן מרינו וקרוב מאוד לאיסלנד, שווייץ, אוסטרליה ויפן, ולצד שוודיה.

ניתוח הכולל מדגם של 170 מדינות מראה כי רמת העושר, ההשכלה ואי השוויון ‏במדינה, כמו גם מאפיינים דמוגרפיים ומאפייניה של מערכת הבריאות, אינם מספיקים כדי להסביר את הדירוג ‏הגבוה של ישראל – שתוחלת החיים של גברים בה גבוהה בכ-7 שנים מהצפוי לפי המודל.

מודל שני, שהוסיף ‏למשתנים הנבדקים מאפיינים גאוגרפיים ורמת דתיות במדינה, הסביר כ-3 שנים מהחריגה מתוחלת החיים ‏הצפויה. במודל השלישי הובאה בחשבון גם חובת השירות הצבאי במדינות השונות (לפי נתונים מ-‏‎1990‎‏). ‏התוצאות העלו כמה ממצאים: (א) במדינות שהנהיגו חובת שירות בצבא ב-‏‎1990‎‏, תוחלת החיים ב-2013 הייתה ‏גבוהה בממוצע בכ-1.5 שנים ממדינות ללא חובת שירות; (ב) יש חשיבות למשך השירות בצבא. במקרה של ‏ישראל, מודל שייצג את היחס בין מספר חודשי השירות וההוצאה הצבאית מתוך התמ"ג הִסְביר 3.6 שנים מתוך החריגה מתוחלת החיים הצפויה. נתונים אלו מחזקים את ההשערה שהשירות הצבאי משפיע לטובה על הכושר הגופני של גברים, ולכן מקטין את ‏הסיכוי לתמותה ממחלות שניתן לבלום במידה מסוימת באמצעות פעילות גופנית.

שירות החובה בצבא אינו תרופה לכל ויש סיבות רבות לתמותה שאפילו תכניות האימון הגופני הנרחבות והאינטנסיביות ביותר אינן משפיעות עליהן ואינן יכולות להשפיע עליהן. חלק מן הסיבות הללו הן מחלות שבתפוצתן ישראל מדורגת במקום גרוע ביותר בהשוואות בין-לאומיות כמו אלח דם או מחלת כליות. טיפול בהן דורש סוגי השקעה רגילים יותר בבריאות. בנוסף, לא ניתן לצפות כי שירות צבאי יבטל באורח פלא את ההשפעות הבריאותיות הבלתי רצויות של תזונה לקויה או של מחסור בפעילות גופנית, במיוחד בתקופת הילדות.