בני משפחה מטפלים בישראל: ניתוח, אפיון והשפעה על שוק העבודה

כמיליון ומאתיים אלף איש בישראל מטפלים בבן משפחה עם מוגבלות כלשהי, במשך חצי שנה ויותר, ללא תמורה כספית, ורבים מהם מטפלים ביותר מאדם אחד. השקעה זו בטיפול משפיעה על יכולתם של המטפלים להשתלב בשוק העבודה ועל הצורך שלהם בתמיכה. חוקרי מרכז טאוב רחל ארזי, פרופ' בנימין בנטל ופרופ' נדב דוידוביץ' בדקו את מאפייני ציבור המטפלים, את סוג הטיפול שהם מעניקים ואת משך הזמן שהם משקיעים בו, ואמדו את מידת הפגיעה שהם חווים עקב כך.

המחקר התבסס על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס. החוקרים חילקו את המגבלות שבעטיין נדרש הסיוע לשלוש קטגוריות עיקריות: מגבלה פיזית – קשיי ניידות הנובעים מגיל מבוגר או מנכות גופנית; מגבלה קוגניטיבית – בעיות קוגניטיביות הנובעות מגיל או מבעיות נפשיות; ומגבלה מנטלית – אוטיזם, מוגבלות שכלית ובדידות.

חרדים מטפלים בבן משפחה בשיעורים הגבוהים ביותר

בבדיקה לפי קבוצות אוכלוסייה נמצא כי 22% מהיהודים הלא-חרדים מטפלים בבני משפחה, 34% מהחרדים ו-17% מהערבים. עיקר הסיוע בחברה הערבית (76%) הוא בבן משפחה החווה קשיים בתפקוד פיזי. בקרב חרדים הטיפול המנטלי שכיח יותר יחסית ליהודים לא-חרדים ולערבים (27% לעומת 15% ו-12%, בהתאמה). ההבדלים בין הקבוצות עשויים לנבוע מן המבנה המסורתי של החברה החרדית והחברה הערבית, שבהן לעיתים קרובות הנזקקים לסיוע חיים עם משפחתם, ומהבדלים בשכיחות הדמנציה באוכלוסיות השונות. עוד ייתכן כי מאחר שהגורם המנטלי אינו נובע מגיל מבוגר דווקא, שכיחותו היחסית בחברה החרדית, הצעירה יותר, עולה.

בבדיקת משך הטיפול החוקרים מצאו שכ-28% מהמטפלים משקיעים בטיפול עד שעתיים בשבוע, כ-18% מהם משקיעים 3–5 שעות, כ-18% משקיעים 6–9 שעות, וכ-28% העידו שהם משקיעים בטיפול יותר מ-10 שעות בשבוע. כלומר, קרוב למחצית בני המשפחה המטפלים, שהם כ-10% מהאוכלוסייה בגיל העבודה, משקיעים בטיפול בבן משפחה שווה-ערך ליום עבודה בכל שבוע, במשך חצי שנה ויותר.

שיעורי הטיפול והנושאים בעיקר הנטל

בני 40–59, שלעיתים מכונים "דור הסנדוויץ'" משום שהם מטפלים גם בילדיהם הצעירים וגם בהוריהם המבוגרים, נושאים בעיקר נטל הטיפול בבני המשפחה: המחקר מראה שההסתברות של בני קבוצות הגיל 40–49 ו-50–59 להיות מטפלים גבוהה משמעותית מזו של צעירים בני 20–29. נתון זה מחזק את מה שעולה ממחקרים רבים בעולם.

עוד עולה מהמחקר שסיכוייהם של חרדים לטפל בבן משפחה מכל דור גבוהים ביותר ועומדים על כשליש מהאוכלוסייה – נתון גבוה משמעותית בהשוואה ליהודים הלא-חרדים ולערבים. בקרב יהודים לא-חרדים ובקרב ערבים הסיכויים לטפל בהורים או בילדים דומים, אך הסיכוי של פרט מהחברה הערבית לטפל בבן משפחה מאותו דור – למשל בני זוג או אחים – הוא כמעט חצי מזה של יהודים לא-חרדים. יתרה מזו, כ-82% מן הערבים אינם מעורבים כלל בטיפול, לעומת כ-79% מהיהודים הלא-חרדים.

כמו כן נמצא כי אנשים נשואים מטפלים יותר בבני משפחה בני דורם או בבני הדור הבא לעומת מי שאינם נשואים, ובהיבט המגדרי לא נמצא הבדל בין גברים ונשים בהסתברות לטפל בבן משפחה.

התפלגות משך הזמן המוקדש לטיפול על פי גיל, השכלה, קבוצת אוכלוסייה, מעמד אישי ומגדר

המחקר מראה כי מספר השעות השבועיות המושקע בטיפול עולה עם הגיל, ומבחינת השכלה נמצא כי בעלי השכלה תיכונית משקיעים בטיפול יותר שעות לעומת אקדמאים או אנשים ללא השכלה תיכונית. ערבים וחרדים מקדישים לטיפול יותר שעות מיהודים לא-חרדים – 39% מהערבים ו-40% מהחרדים מקדישים 10 שעות ויותר, לעומת 28% בקרב היהודים הלא-חרדים. אף שנשואים מעורבים בטיפול בבן משפחה יותר מלא-נשואים, 39% מן המטפלים הלא-נשואים מקדישים לטיפול 10 שעות ויותר, לעומת 28% מן הנשואים. מבדיקה של ההיבט המגדרי עולה כי נשים משקיעות בטיפול יותר שעות מגברים – 34% מהנשים מקדישות לטיפול 10 שעות ומעלה, לעומת 26% מהגברים.

מצב התעסוקה משפיע אף הוא על השעות המוקדשות לטיפול בבן משפחה: 39% מהמטפלים הלא-מועסקים מקדישים לטיפול 10 שעות ויותר, לעומת 27% מהמטפלים המועסקים. עם זאת רובם המכריע של המטפלים המועסקים – כ-88% – העידו שהטיפול אינו פוגע בעבודתם, ובקרב המטפלים שהעידו כי עבודתם נפגעת מהטיפול, 5% דיווחו על אובדן ימי עבודה, 4% דיווחו על אובדן שעות עבודה, 2% הקטינו את היקף המשרה, ורק אחוז אחד מן המטפלים המועסקים נאלצו לעזוב את העבודה עקב הטיפול. הסיכוי של בני 50–59 לדווח על מידת ההכבדה הרבה ביותר עקב הטיפול גדול מזה של בני קבוצות הגיל האחרות, ונשים מרגישות שהטיפול מכביד עליהן יותר מגברים – 54% לעומת 47%, בהתאמה.

השפעה על המשק

לכאורה נראה שהטיפול בבן משפחה בא בעיקר על חשבון שעות הפנאי של המטפל ואין בכך פגיעה של ממש במשק. אולם כ-10% מהישראלים בגיל העבודה משקיעים בטיפול מספר שעות המשתווה ליום עבודה בשבוע, או כ-20% מסך שעות העבודה השבועיות, כך שבהערכה גסה כ-2% מסך ימי העבודה במשק מופנים לטיפול ארוך טווח בבני משפחה. מאחר שעבודה תורמת כ-60% לתמ"ג, מדובר באובדן רווחה שהוא שווה-ערך ל-1.2% מהתוצר.