סיכום ביניים ל-18 חודשי מגפת הקורונה הראשונים בישראל: מקרי הדבקה, בדיקות ואשפוזים לפי יישוב ומגזר

הגל הרביעי של התחלואה בקורונה בישראל ככל הנראה מתקרב לקיצו, והופעתו של הווריאנט החדש אומיקרון מביאה עימה את השיח על גל חמישי. בעוד שבמרכז הדיון הציבורי עומדות שאלות כמו נחיצותם של סגרים, חיסון הילדים ואופן השימוש בתרופות חדשות למניעת תחלואה קשה, כדאי לעצור לרגע ולהעריך את התמודדותה של ישראל עם מגפת הקורונה מבחינת בריאות הציבור עד עכשיו.

מחקרו של פרופ' אלכס וינרב, מגפת הקורונה בישראל: בדיקות, מקרי הדבקה מאומתים ואשפוזים לפי יישוב ומגזר ,שיצא בחודש שעבר מספק סיכום ביניים של 18 החודשים שחלפו מאז פרוץ המגפה: הוא משרטט את הדפוסים העיקריים של מסלול הקורונה בחברה הישראלית ומאיר כמה היבטים חשובים שראוי לתת עליהם את הדעת במאבק העתידי במגפה.

השאלות המרכזיות שהמחקר מתמקד בהן נוגעות בשונות בשיעורי הבדיקות, במקרי ההדבקה ובאשפוזים בין 205 ערים ויישובים בישראל ובין קבוצות האוכלוסייה העיקריות. ב-205 היישובים מתגוררים כשמונה מיליון נפשות שמהווים 88% מאוכלוסיית ישראל באמצע שנת 2020. ניתוח רב-משתני בחן את הקשר בין שיעורי הבדיקות, מקרי ההבדקה והאשפוזים לנפש לבין מאפיינים יישוביים עיקריים כגון האשכול החברתי-כלכלי של היישוב (כפי שנקבע ע"י הלמ"ס), צפיפות האוכלוסייה ואחוז בני ה-65 ומעלה ביישוב.

נוסף על כך, היישובים מוינו על פי האוכלוסייה הדומיננטית בהם לשבע קבוצות: יישובים יהודיים לא חרדיים, יישובים חרדיים, יישובים ערביים, יישובים בדואיים, יישובים דרוזיים, יישובים מעורבים של יהודים וערבים ויישובים מעורבים של חרדים ולא חרדים.

מהמחקר עולה כי מבחינת הבדיקות, השיעור הגבוה ביותר בממוצע נמצא ביישובים יהודיים לא חרדיים – 324,000 בדיקות ל-100,000 נפש. מנגד, שיעור הבדיקות הנמוך ביותר – פחות ממחצית הממוצע הארצי, שעומד על 2.70 בדיקות לאדם – נמצא ביישובים הבדואיים, 115,000 בדיקות ל-100,000 נפש. גם ביישובים ערביים ודרוזיים היה שיעור הבדיקות הממוצע נמוך יחסית – 210,000 ו-217,000 ל-100,000 נפש, בהתאמה. שיעור הבדיקות במגזר החרדי עמד סביב הממוצע הארצי.

תמונה שונה עולה לגבי שיעורי ההדבקה לנפש בקרב קבוצות אוכלוסייה. השיעור הגבוה ביותר היה ביישובים החרדיים: שיעור הנדבקים המאומתים במגזר החרדי עמד על 31%, בעוד הממוצע הארצי עמד על 13.7%. היישובים החרדיים רכסים וביתר עילית הובילו עם כ-40% וכ-38% נדבקים מאומתים, בהתאמה. לאחר פיקוח על עוני, צפיפות האוכלוסייה, אחוז התושבים בני 65 ומעלה ומאפיינים נוספים, שיעור הנדבקים לנפש ביישובים החרדיים נשאר גבוה – פי 2.4 מן השיעור ביישובים יהודיים לא חרדיים. כמו כן, מחוץ לתשעת היישובים החרדיים נמצא מתאם גבוה בין רמות ההדבקה לאחוז החרדים באוכלוסייה בערים מעורבות.

במגזר הערבי ניכרת שונות גבוהה בשיעורי ההדבקה. במגזר הבדואי עמד שיעור ההדבקה המצטבר על 8.4% בלבד. בקהילות הפריפריאליות ביותר במגזר הערבי היו שיעורי ההדבקה לנפש נמוכים ביותר, כמו למשל היישוב העלאווי ע'ג'ר שנמצא על גבול לבנון. בידודן הגיאוגרפי והחברתי של הקהילות הללו עשוי להיות סיבה לשיעור ההדבקה הנמוך, כמו גם לשיעור הבדיקות הנמוך, שמצביע בתורו על גישה מוגבלת יחסית לשירותים רפואיים. לעומת זאת, שיעורי הדבקה גבוהים יחסית (מעל 18% מאוכלוסיית היישוב) נצפו בכפר קאסם, אבו גוש ומעלה עירון – יישובים הסמוכים למוקדים עירוניים גדולים ולצומתי תחבורה ראשיים.

הדפוס העיקרי השלישי שבדק פרופ' וינרב במחקרו הוא שיעור האשפוזים עקב קורונה. עם גורמי הסיכון העיקריים להחמרה במחלה נמנים רקע של מחלות לב או סוכרת והשמנת יתר. בכך ניתן להסביר את שיעורם הגבוה של האשפוזים ביישובים ערביים לא בדואיים וביישובים דרוזיים, שגורמי הסיכון האלה נפוצים אצלם במיוחד – בעיקר סוכרת מסוג 2 והשמנת יתר, שעל פי ההערכות שכיחותן בהם גדולה פי שלושה מאשר במגזר היהודי. 14 מתוך 20 שיאני האשפוז עקב קורונה הם יישובים ערביים, כאשר אבו גוש עומד בראש הרשימה עם 1.2% מאושפזים מאוכלוסיית היישוב. שיעור אשפוז גבוה מהצפוי ביחס לשיעור הנדבקים המאומתים נמצא גם במגזר הבדואי. מנגד, למרות אחוז הנדבקים הגבוה במגזר החרדי, הסיכון לאשפוז בקרבו נמוך בהרבה. הדבר נובע מכך שהאוכלוסייה החרדית צעירה יחסית על פי רוב, ורק אחוז קטן ממנה מעל גיל 65: רק אחוז אחד במודיעין עילית, 1.3% בביתר עילית ו-2% באלעד, לעומת ממוצע ארצי של 14%. כך, גם אם נדבקו יותר צעירים, סביר שהם היו א-סימפטומטיים ולא נזקקו לבדיקות ולאשפוז.

לצד כל אלה, המחקר בדק את הקשר בין משתנים חברתיים כמו עוני, צפיפות אוכלוסייה ואחוז הזקנים באוכלוסייה להבדלים בבדיקות, במקרי ההדבקה ובאשפוזים. מן הבדיקה עולה כי הרמות הנמוכות ביותר של בדיקות לנפש נמדדו ביישובים מהמעמד החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, והרמות הגבוהות ביותר של מקרים מאומתים נמדדו ביישובים מאשכול חברתי-כלכלי 1–4. ביישובים עניים אלו היו גם רמות האשפוז הגבוהות ביותר לנפש. מנגד, לצפיפות האוכלוסייה בתוך היישוב לא נמצאה השפעה רבה על שיעורי הבדיקות, הנדבקים המאומתים והאשפוזים. לבסוף, לאחוז המבוגרים בני ה-65 ומעלה ביישוב הייתה השפעה על שיעורי הבדיקות, ההדבקות והאשפוזים: ביישובים עם אחוז גבוה של בני 65 ומעלה נצפו שיעור גבוה יותר של בדיקות ורמות הדבקה ואשפוז נמוכות – דבר המעיד על הצלחת המאמצים להוריד את רמות ההדבקה בקרבם.

כאמור, מחקר זה מהווה מעין סיכום ביניים של 18 חודשי המאבק הראשונים בנגיף הקורונה בישראל. שני שיעורים עיקריים נגזרים ממנו לטובת המשך ההתמודדות עם המגפה הנוכחית או עם זו שתבוא אחריה. הראשון, יש להגביר את הנגישות לשירותי בריאות באזורים מקופחים ולהקצות משאבים למרפאות ולאנשי צוות, אולי מקומיים, שיזכו ליותר אמון מהאוכלוסייה המקומית; והשני, חשוב לנקוט גישה עקבית באכיפת התקנות להגבלת התפשטות נגיפים. האכיפה הבררנית שנקטה ממשלת ישראל אפשרה בעקיפין את התפשטות המגפה, ומן הראוי שהממשלה תפעל לשיקום סמכותה באזורים שבהם היא נשחקה.