מגמות מאקרו-כלכליות: מבט-על

מחקרם של פרופ' בנימין בנטל וד"ר לביב שאמי מציג תמונה אופטימית למדי של המשק הישראלי, שהתייצב וחזר למצב שהיה בו לפני פרוץ מגפת הקורונה. המחקר סוקר את מצבה של הכלכלה הישראלית בשנה האחרונה ומתאר בהרחבה את ההתפתחויות החיוביות שחלו בה, אך מצביע גם על בעיות מבניות הפוגעות בפריון העבודה ועל יוקר המחיה בישראל בהשוואה למדינות אחרות.

הממשלה והחוב של ישראל

בשנת 2020 נקטו כל הממשלות צעדים כדי להקל את השפעותיו הכלכליות של משבר הקורונה, ובהתאם הגדילו משמעותית את הגירעון והחוב. עקב כך עלה יחס החוב לתוצר בישראל בשיעור דומה לזה של ממוצע מדינות ה-OECD, כ-12 נקודות אחוז, והגיע ל-71%. בגוש האירו העלייה הממוצעת הייתה חדה אף יותר – כ-14 נקודות אחוז.

צמיחת התוצר המהירה ב-2022 והעלייה בתקבולי הממשלה בשלושת הרבעונים הראשונים של שנת 2022 יצרו עודף תקציבי של 2.6% תוצר. עד סוף שנת 2022 ירד יחס החוב לתוצר בישראל לכ-61% – קרוב מאוד לרמתו ערב המשבר, ועל פי התחזית של קרן המטבע הבין-לאומית, לקראת סוף העשור הוא אף צפוי להגיע לכ-55%. בכך ידמה הנתון של ישראל לנתון החציוני של מדינות ה-OECD.

שוק העבודה והפריון

תמונת המצב בשוק העבודה נראית אופטימית. בחודשים הראשונים של 2020 ועם התקדמות משבר הקורונה עלה שיעור האבטלה בישראל ולא היה שינוי בשיעור המשרות הפנויות. כשהחל שיעור האבטלה להתייצב על רמה גבוהה יותר חלה במקביל גם עלייה משמעותית במספר המשרות הפנויות. במחצית 2021 חזרה האבטלה לרמה שהייתה בה לפני המשבר, אך לא נרשמה ירידה מקבילה בשיעור המשרות הפנויות במשק. היחס בין שיעור המשרות הפנויות לשיעור האבטלה הוסיף לטפס בשנת 2022, ועל אף ירידה קלה לקראת סוף השנה הוא נותר גבוה לעומת התקופה שלפני המשבר.

בצד המבני הסקירה מבליטה את שעות העבודה הארוכות בישראל לצד פריון העבודה הנמוך. בשנת 2019 (לפני הקורונה) עמד מספר שעות העבודה של העובד הישראלי הממוצע על כ-1,900 שעות בשנה – 25% יותר מהממוצע במדינות אירופה שאוכלוסייתן דומה בגודלה לאוכלוסיית ישראל (אוסטריה, אירלנד, בלגיה, דנמרק, הולנד, פינלנד, שוודיה ושווייץ).

במונחים של תפוקת עובדים המצב הפוך: בשנת 2021 עמדה הפריון בישראל על כ-48 דולר לשעת עבודה (במחירי 2017), בעוד במדינות ההשוואה הפריון היה גבוה בכ-25%.

אחד ההסברים לפערים האלה קשור לרמות ההון הציבורי לנפש וההון הפרטי למועסק בישראל, שלא גדלו מאז 1980 ונותרו נמוכות מאוד ביחס למדינות ההשוואה.

ענף ההיי-טק

בשנת 2021 העסיק ענף ההיי-טק בישראל כ-10% מהשכירים במשק, שתרמו לתמ"ג כ-15%. קצת יותר משני שלישים מהמשרות בענף הן בתחום השירותים והשאר בתחום הייצור. בתוך ענפי השירותים בולטים הגידול המהיר במספר משרות המתכנתים והירידה במספר המשרות בתחום שירותי המידע. מבחינת פריון העבודה, בענפי הטכנולוגיה המסורתית, משנת 2004 ועד 2022 קטן מספר שעות העבודה הממוצע בכ-20% והתפוקה גדלה בכרבע. בענפי תעשיית ההיי-טק, לעומת זאת, התפוקה גדלה ב-170% בעוד מספר שעות העבודה גדל ב-20% בלבד. הגידול בפריון מתבטא בשכר העובדים בענף זה, העומד בממוצע על פי שניים ויותר מזה של העובדים בשאר ענפי המשק.

מחירים

המחקר מצביע על כך שעליית המחירים בישראל נמוכה בהרבה מזו שבארצות הברית ובגוש האירו: בעוד באירופה ובארצות הברית הייתה עליית מחירי המזון מהירה יותר מעליית המדד, בישראל מחירי המזון והמדד עלו בקצב כמעט זהה. במחירי האנרגיה הפערים בין ישראל למדינות ההשוואה גדולים עוד יותר – בארצות הברית ובאירופה מחירי האנרגיה עלו בכ-40%, ואילו בישראל העלייה עמדה על כמחצית משיעור זה.

לעומת קצב עליית המחירים, רמת המחירים בישראל נותרה גבוהה ביחס למדינות גוש האירו וארצות הברית. יוקר המחיה בישראל קשור במידה רבה להתחזקותו של השקל, אבל גם לעיוותים מהותיים בשווקים מרכזיים כמו מוצרי חלב ומשקאות.

השפעת עליית המחירים על השכבות החלשות

עליית המחירים אינה משפיעה באותו אופן על כל שכבות האוכלוסייה, בעיקר בשל ההבדלים בדפוסי הצריכה בין קבוצות ההכנסה השונות. למשל, משקי בית מהחמישון העליון (שבו ההכנסה לנפש היא הגבוהה ביותר) מוציאים יותר על תחזוקת הדירה, בריאות, תחבורה ותקשורת בהשוואה למשקי בית מחמישוני ההכנסה הנמוכים יותר. לעומת זאת בסעיף ריהוט וציוד לבית המצב הפוך: משקי הבית בחמישון התחתון מוציאים פי 3.6 יותר ממשקי בית בחמישון העליון על תיקון מוצרי חשמל למטבח וב-30% יותר על כלים חד-פעמיים, שהתייקרו מאוד עקב המיסוי שהוטל עליהם. בסך הכול, בעקבות עליית המחירים גדלו הוצאותיהם של משקי הבית מהחמישון התחתון ב-10.2% יחסית להכנסתם ברוטו ב-2019, בעוד הוצאותיהם של משקי הבית בחמישון העליון גדלו רק ב-4.6%.