מידת הפרוגרסיביות של מס הבריאות בישראל

מקורות המימון של ההוצאה הלאומית על בריאות ב-2022 (132.6 מיליארד ש"ח במחירים שוטפים) נחלקים למקורות ציבוריים ולמקורות פרטיים. המקורות הציבוריים כוללים את המימון מתקציב המדינה, המהווה 42.3% ממקורות המימון, ואת המימון ממס הבריאות, המהווה 22.5% מהם  (וביחד כ-65%). מקורות המימון הפרטיים כוללים את התשלומים הישירים של משקי הבית עבור תרופות ושירותים רפואיים שונים (כמו רפואת שיניים וביקורים אצל רופאים פרטיים), שהם 23.8% ממקורות המימון, ומתשלומים עבור ביטוחי בריאות פרטיים ותשלומים למלכ"רים, המהווים 10.1% (וביחד כ-34%). השאר, כאחוז אחד מההוצאה הלאומית על בריאות, ממומן באמצעות תרומות.

דוח ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל משנת 1990 (דוח ועדת נתניהו), ששימש בסיס לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המליץ שדמי ביטוח הבריאות "ייגבו מן האוכלוסייה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעורים מדורגים פרוגרסיבית לפי גובה ההכנסה" (דוח ועדת נתניהו, 1990). מקובל לטעון שהמימון הציבורי של ההוצאה הלאומית על בריאות פרוגרסיבי יותר בהשוואה למימון הפרטי (Wagstaff & van Doorslaer, 2000); אבל כדי לדעת עד כמה טענה זו נכונה צריך לאמוד את מידת הפרוגרסיביות של כל אחד ממרכיבי המימון הציבורי (מס בריאות, מס הכנסה, מס ערך מוסף, מס חברות ועוד) ואת תרומתו היחסית למידת הפרוגרסיביות של כלל המימון הציבורי של ההוצאה הלאומית על בריאות.

מסמך זה נכתב בעקבות החלטת הממשלה מחודש ינואר 2024 להעלות את גובה דמי ביטוח הבריאות. המסמך יתמקד במידת הפרוגרסיביות של מס הבריאות בישראל. בתוך כך נבקש לוודא ששינוי בדרך מימון אחת (מס הבריאות) אינו מקוזז על ידי שינוי בדרך מימון אחרת (למשל הפחתת המימון מתקציב המדינה בשל גידול בהכנסות ממס הבריאות או בשל הגדלת חלקו של המימון הפרטי).