המאבק המתמשך לשוויון בתקצוב החינוך המיוחד: סקירה היסטורית

במחצית השנייה של המאה העשרים חלו במדינות רבות, ובכללן ישראל, שתי התפתחויות דרמטיות בתחום החינוך המיוחד. האחת היא הגידול הניכר במספר התלמידים המאובחנים כתלמידים עם צרכים מיוחדים – הן במספרים מוחלטים והן באחוזים. השנייה היא התגברות המודעות לחשיבות החינוכית והחברתית כאחד של שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגיל והמאמץ להעבירם אליה ממערכת החינוך הנפרדת שבה נהגו לבודד אותם בעבר. בישראל, במקביל לשתי התפתחויות אלו נוצר אי-שוויון בתקצוב בין תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים בחינוך הרגיל ובין תלמידים כאלה הלומדים במסגרות נפרדות של החינוך המיוחד. מאמר זה מתאר את השרשרת הארוכה והסבוכה של החלטות ממשלתיות ומינהליות, שכמה מהן התקבלו בעקבות דוחות של ועדות ציבוריות או פסיקות של בתי משפט, אשר השפיעו על הדרך שבה החברה הישראלית בוחרת לחנך תלמידים בחינוך המיוחד.