כוח אדם רפואי בישראל בימי קורונה: מבט-על

מהממצאים העיקריים של המחקר:

בסוף שנת 2020 היו בישראל כמעט 32 אלף רופאים/ות, עלייה לעומת השנה הקודמת, מהם כ-8,300 מתמחים. אולם למעשה היצע כוח האדם הרפואי ביחס לגודל האוכלוסייה הולך ומצטמצם, בשל גידול האוכלוסייה והזדקנות ופרישה של הרופאים/ות, וניכר גם מחסור במקצועות רפואיים מסוימים. הרופאים/ות מדווחים על עומס יתר, הם נוטים לעבוד ביותר ממסגרת אחת ומשלבים גם עבודה בשוק הפרטי.

מספר הרופאים/ות והצוות הסיעודי יורד לאור הגידול באוכלוסייה: בעשור האחרון חלה עלייה חדה במספר הרופאים/ות החדשים בכל שנה, אך למרות גידול של 26% במספרם יש פחות רופאים לאלף נפש לאור קצב גידול האוכלוסייה המהיר בישראל. יתר על כן, שיעור בוגרי לימודי הרפואה בישראל הוא מהנמוכים ב-OECD, וישראל היא שיאנית בשיעור בוגרי בתי ספר לרפואה בחו"ל. ניכרים פערים בין רמת ההכשרה בארץ ובחו"ל, למשל בשיעורי ההצלחה בבחינות הרישוי לרפואה. בניסיון להתמודד עם הפערים צמצם משרד הבריאות את רשימת בתי הספר לרפואה בחו"ל המוכרים בישראל. בבדיקת מספר אנשי הצוות הסיעודי (אחים ואחיות) נמצא שגם הוא נמוך לעומת ה-OECD, והמגמה מעורבת, עם עלייה הדרגתית במספר וביחס האחיות המוסמכות באוכלוסייה (כ-5.7 אחיות מוסמכות לאלף נפש) אך עם ירידה במספר האחיות המעשיות בכל שנה ביחס לאוכלוסייה – כ-0.7 אחים/ות מעשיות לאלף נפש בשנת 2020.

מבדיקת הרופאים/ות לפי מגדר וגיל עולה ששיעור הרופאים/ות המבוגרים בישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות – כמחציתם בני 55 ומעלה – ובעשור הקרוב צפויים לפרוש כשליש מהרופאים הוותיקים. שיעור הרופאות הנשים נמצא במגמת עלייה, ויש לכך השפעה בכמה תחומים. רופאות עובדות פחות שעות מרופאים בממוצע כך שסך שעות העבודה של רופאים/ות יורד. יש גם הבדלים בין גברים לנשים בבחירת התמחויות. כמו כן, עם העלייה במספר הרופאות צפויה גם עלייה בחלקן של רופאות בתפקידי ניהול.

פערים בתשתיות הבריאות בין מחוזות ובין קבוצות אוכלוסייה: היחס בין מספר מיטות האשפוז לגודל האוכלוסייה בצפון ובדרום הוא הנמוך ביותר בכל המחוזות, וניכרים פערים במספר המיטות לשיקום גריאטרי ולשיקום כללי ובפיזור התשתיות וכוח האדם הרפואי. שיעור הרופאים/ות במחוז תל אביב גבוה ביותר מפי שניים משיעורם בצפון. כמו כן, יש תחומי התמחות שאינם נגישים דיים בפריפריה והמטופלים נדרשים לנסוע מרחקים גדולים. עם זאת, נראה כי בתחומי התמחות עם רמות ביקוש נמוכות יחסית ביזור שירותי הרפואה אינו כדאי, לא מבחינה רפואית ולא מבחינה כלכלית, וכי עדיף להשקיע יותר משאבים בפחות מרכזי-על מאשר בפיזורם הגיאוגרפי, לצד השקעה בפיתוח תחבורה והסעות למטופלים ובפיתוח שירותי רפואה ראשונית בקהילה.

דרך נוספת לשיפור הנגישות לשירותי בריאות היא יצירת תפקידים חדשים של מטפלים שאינם רופאים כמו אחות מומחית, הרשאית לאבחן ולרשום תרופות, הסמכת רוקחים לרשום תרופות מרשם, ומקצוע שהתפתח בשנים האחרונות – עוזר רופא, העוסק ברפואה מונעת, באבחון ובטיפול תחת השגחת רופא. המשך פיתוח המקצוע צפוי להקל בצורה משמעותית את המחסור בכוח אדם רפואי.

עניים מתחסנים פחות לקורונה: שיעורי ההתחסנות נגד קורונה עולים בכל שכבת גיל מעל 20 עם העלייה במעמד החברתי-כלכלי. פערים בהתחסנות ניכרים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, לא רק בדחיית קבלת המנה השלישית אלא אף בהימנעות ממנה. כלומר, הפערים החברתיים-כלכליים בישראל מתבטאים גם בהשפעת המגפה על האוכלוסייה, והם צפויים להשפיע גם בעתיד לנוכח התופעות ארוכות הטווח של המחלה בהיבט הגופני, הנפשי והחברתי-כלכלי.