האם העובדים בישראל יחזרו למשרד?

אחת השאלות הראשונות שהמעסיקים בישראל מתמודדים עימן בחזרה לשגרת היומיום שלאחר הקורונה היא אם להחזיר את העובדים לעבודה במשרד ובאיזה אופן. מקומות עבודה במגזרים שונים במשק, מהיי-טק ועד לעמותות, שוקלים ואף מיישמים מודל עבודה היברידי המשלב בין עבודה מהמשרד לעבודה מרחוק. העבודה מרחוק תופסת תאוצה גם ברחבי העולם, וכבר החלו לקום חברות חדשות הפועלות באופן מקוון בלבד.

אולם עד כמה הישראלים ערוכים לעבודה מרחוק, ולמי מהישראלים יש המיומנויות והמאפיינים הדרושים לבצע את השינוי הזה בהצלחה? חוקרי מרכז טאוב שביט מדהלה ופרופ' בנימין בנטל השתמשו בנתוני סקר PIAAC (סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD) כדי לבחון באיזו מידה יכולים העובדים הישראלים לעבוד מהבית – שאלה שנעשתה חשובה עוד יותר לאחר שנה של סגרים.

היקף העבודה מהבית בישראל היה נמוך יחסית לפני משבר הקורונה. לדוגמה, בשנת 2019 כ-5.3% מהעובדים באירופה עבדו בעיקר מהבית, לעומת 4.4% בלבד מהעובדים בישראל. עם זאת, שכיחות העבודה מהבית בישראל נמצאת במגמת עלייה בעשור האחרון, והיא זינקה בזמן משבר הקורונה.

לפי סקר מעסיקים בענפי משק נבחרים (המעסיקים כשליש מכלל העובדים במשק), כ-21% מהעובדים עבדו מהבית בסגר הראשון. שיעור העובדים מהבית היה גבוה במיוחד בענף ההיי-טק (49%) ובתעשיות הפיננסים והביטוח (41%). בענף הפיננסים ירד שיעור העובדים מהבית לאחר ההקלות בסגר במידה ניכרת, אך בהיי-טק הוא נותר גבוה יחסית. העסקים בישראל ניצלו את משבר הקורונה גם לשיפור היכולות הטכנולוגיות שלהם, כגון מתן גישה מרחוק למערכות הפנימיות של החברה, שהרחיבו את נגישות העובדים לעבודה מרחוק.

מה הסבירות שהעבודה מרחוק תימשך גם לאחר ביטול האיסור על התקהלויות? חוקרי מרכז טאוב גילו שהיכולת הממוצעת של עובד בישראל לעבוד מהבית היא גבוהה יחסית ועולה על ממוצע ה-OECD, אך יש לה מתאם חזק עם מאפיינים מסוימים של המשימות בעבודה. לצורך מדידת היכולת לעבוד מהבית בענפי המשק השונים חילקו החוקרים את המשימות לשלוש קטגוריות עיקריות: משימות המצריכות שימוש בכוח פיזי וידני, משימות המצריכות אינטראקציה חברתית ומשימות המצריכות שימוש באמצעים דיגיטליים. שתי הקטגוריות הראשונות כוללות משימות שקשה לבצע מהבית, ואילו המשימות בקטגוריה השלישית מגבירות את פוטנציאל היכולת לעבוד מהבית. באמצעות קטגוריות אלו ניתחו החוקרים כיצד משתנה יכולתם של הישראלים לעבוד מהבית במקצועות שונים ובקבוצות אוכלוסייה שונות.

ככלל, עובדים במקצועות יוקרתיים, המתאפיינים בשכר שעתי גבוה, הם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לעבודה מהבית, אך יש יוצאים מן הכלל הן בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר והן בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר. לדוגמה, למנהלים, שהשכר השעתי שלהם גבוה מאוד, יש יכולת נמוכה יותר לעבודה מהבית בהשוואה לאקדמאים, מהנדסים וטכנאים. לעומת זאת, עובדים בעבודות פקידותיות, ששכרם לשעת עבודה נמוך יחסית, נמנים עם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לעבודה מהבית. ענפי המשק שיש להם פוטנציאל גבוה לעבודה מהבית הם מידע ותקשורת, פיננסים וביטוח ושירותים מקצועיים, מדעיים וטכניים, ואילו המקצועות שיש להם יכולת נמוכה יותר לעבוד מהבית הם אלה הדורשים אינטראקציה פנים אל פנים ועבודה פיזית, כגון כושר, שירותי אירוח ואוכל, בנייה ומסחר סיטוני וקמעוני.

היכולת לעבוד מהבית משתנה גם בין מגזרי האוכלוסייה השונים בישראל. לדוגמה, לנשים בישראל יש פוטנציאל גבוה יותר לעבודה מהבית בהשוואה לגברים, בעיקר לנשים עם ילדים מתחת לגיל 6, בשל נטייתן לבחור במקצועות בעלי מאפיינים המאפשרים עבודה מהבית. בחלוקה לפי גיל, לעובדים מבוגרים (בני 56–65) יש יכולת גבוהה יותר לעבוד מהבית בהשוואה לעובדים צעירים (בני 16–25), כיוון שהם נוטים לבצע משימות שאינן מצריכות שימוש בכוח פיזי ומצריכות פחות אינטראקציה חברתית.

ראוי לציין כי יכולת העבודה מהבית של עובדים ערבים נמוכה יותר, הן בהשוואה ליהודים שאינם חרדים והן בהשוואה לחרדים. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב הגברים הערבים מועסקים במשרות המצריכות שימוש בכוח פיזי, ונשים ערביות רבות מועסקות במשרות בתחום השירות, המחייבות אינטראקציה חברתית. היעדר החינוך הדיגיטלי והמחסור בתשתיות מתאימות במגזר הערבי באים גם הם לידי ביטוי בהיקף השימוש הנמוך באמצעים דיגיטליים בעבודה. שיפור של שני הגורמים הללו יביא להרחבת הגישה למשרות יוקרתיות בשוק העבודה עבור ערבים.

גם אם מביאים בחשבון את ההבדלים בין קבוצות האוכלוסייה השונות, למשלח היד ולענף הכלכלי שבו העובד מועסק יש משקל משמעותי בקביעת מידת היכולת שלו לעבוד מהבית – יחד הם אחראים לכ-70% מהשונות המוסברת ביכולתם של הישראלים לעבוד מהבית. יש לכך השלכות נרחבות על המידה שבה ניתן לאמץ עבודה מהבית בישראל, כיוון שענפי המשק בעלי היכולת הגבוהה ביותר לעבוד מהבית – מידע ותקשורת ושירותים פיננסיים – מעסיקים רק כ-6% ו-3% מכוח העבודה בישראל, בהתאמה, ואילו הענפים המעסיקים כשליש מן העובדים במשק – מסחר קמעוני, חינוך, ושירותי בריאות ורווחה – מתאפיינים בשיעור נמוך של עובדים היכולים לעבוד מהבית.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שהרחבת אפשרויות העבודה מהבית בישראל אינה תלויה רק בנורמות החברתיות ביחס לעבודה, שרבות מהן השתנו בזמן מגפת הקורונה, אלא גם במיומנויות ובמאפיינים של העובדים.

השאלה אם כדאי או לא כדאי לעבוד מהבית נתונה לוויכוח. הספקנים חוששים מפגיעתה של העבודה מהבית בדינמיקה בין העובדים במקום העבודה ובתפוקות העובדים. לעומתם המצדדים מדגישים את יתרונותיה של הגמישות וטוענים כי האפשרות לעבוד מהבית יכולה להגדיל את שיעורי התעסוקה ואת איכותה בקרב קבוצות אוכלוסייה שנוטות להיות בשולי שוק העבודה בישראל. בינתיים ישראלים רבים שחוזרים לעבודה "כרגיל" משתתפים במעין ניסוי על תפקידה של פרקטיקת העבודה מהבית בשוק העבודה העתידי, שתוצאותיו עדיין לא ידועות.