לדוח מצב המדינה של שנים קודמות:

המעבר מעולם התקציבים אל עולם התוכן איננו פשוט כלל ועיקר. ספר התקציב (ליתר דיוק – כרכי ספר התקציב) מכיל כמות אדירה של מספרים, ועל אף דברי ההסבר המלווים אותם, קשה לקבל תמונה בהירה מתוך עיון פשוט במספרים אלה. הדו"ח שלפנינו עשוי לספק לצרכניהם של ספרי התקציב התרשמות משמעית יותר ולאפשר להם דיון ענייני בסוגיות המדיניות.

תקציב המדינה המוגש לכנסת מאפשר למחוקקים ולציבור לבטא את התפיסה החברתית-כלכלית המקובלת עליהם ולבחון על פיה את טיבו של התקציב. במבט ראשון מצביעים הממצאים בדו"ח המרכז לשנה זו, כי אנו נמצאים בנקודת תפנית, כאשר לאחר כמעט עשור של פיתוח והקצאה מוגברת של משאבים לתחום החברתי, עברנו שנה של האטה ונכנסים לשנה של דריכה במקום.

ממצאינו השנה מראים, כי ההוצאה לנפש בשירותים הישירים (היינו, להבדיל משירותי קצבאות) תהיה קטנה מזו שבשנת 1997. במיוחד נכון הדבר לגבי שירותי הבריאות. ברור, שאם מאריכים את תקופת ההשוואה, מתקבלת תמונה שונה: על פני כל שנות התשעים, כולל בשלוש השנים האחרונות, גדלה ההוצאה החברתית במידה גבוהה מהנדרש כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אף על פי כן, הרושם שנוצר בציבור הוא של מצוקה תקציבית ההולכת ומתהווה. מנין הוא נובע? בהנחה שאין זאת התרשמות מדומה, אפשר להסבירה בשני גורמים עיקריים.

הגורם האחד הוא שחיקה שחלה ביעילות ההוצאה הציבורית. בשנות התשעים אנו עדים לגידול בהוצאה הציבורית במידה רבה יותר מצמיחת התוצר של המשק: בין 1990 ל1996- גדלה ההוצאה ב20- אחוז יותר מהתמ"ג. אולם בה בעת התייקרו תשומותיהם של השירותים הציבוריים ב25- אחוז יותר מהתייקרות כלל התשומות במשק. עקב כך, מלוא הגידול בנטל על התמ"ג נספג בעליית מחירים יחסיים, ואף יותר מכך. כתוצאה, תוספת הנטל לא התבטאה בתוספת תמורה אלא להיפך – חלה ירידה של כ5- אחוז ביחס בין תפוקת השירותים ובין התפוקה של המשק.

הגורם השני – ואולי העיקרי – לתחושת המצוקה הוא, שמידת השוויוניות בחברה הלכה והצטמצמה. מקובל להתייחס לעניין השוויון בעיקר במישור ההכנסות. אך יש לזכור כי השירותים הציבוריים אמורים לפעול להקטנת פערים, אם בהווה ואם בעתיד. בנידון זה נראה שהפערים אינם נעלמים, על אף המשאבים העצומים המופנים אל שירותי החברה למיניהם. עדיין אנו מוצאים כי הישגי התלמידים באזורי מצוקה נמוכים הרבה מאלה של חבריהם בשכבות המבוססות. נגישותה של האוכלוסייה בפריפריה אל שירותי הבריאות מפגרת אחר זו של התושבים במרכז הארץ. כך גם אנו מוצאים כי על אף השיפורים על פני השנים, מצבו של המגזר הערבי ונגישותו לשירותי רווחה אינם משתוים לאלו שבמגזר היהודי, אשר גם בתוכו הפערים הם בלתי מבוטלים, ובוודאי לא מוצדקים.

האתגר המרכזי בפניו ניצבים, אפוא, קברניטי המדיניות הכלכלית-חברתית הוא לשנות את גישת התכנון של תקציב המדינה. תקציבי השירותים החברתיים יוצאים בדרך כלל מפריסה רחבה, הרואה לנגד עיניה את כלל האוכלוסייה ורק בשוליים מופנים משאבים מיוחדים בכיוון החותר להקטנת פערים. אין לצפות שדרך זו תביא לתיקון ממשי של המצב. במקום זה יש להציב את היעד של צמצום הפער במקום מרכזי, אולי כנקודת המוצא הראשית לתכנונם ולפריסתם של השירותים. אין שנה כשנת החמישים למדינה, המתאימה לשינוי גישה כזה.

פרקי הספר