הכלכלה והחברה בישראל מאופיינות בשנתיים האחרונות בתהליך התקדמות דו-נתיבי: הכלכלה צומחת ואילו המצב החברתי, כמשתקף במדדים שונים, אינו משתפר, ובחלק מהמדדים אף נסוג.
הדבר בולט, בין היתר, בתחושות הציבור כפי שבאות לידי ביטוי בסקר החברתי שמקיים המרכז זה כמה שנים: "מדד טאוב" לתחושת הביטחון החברתי, המבוסס על תוצאות הסקר, עלה במקצת בשנתיים האחרונות, אך זאת רק בהיבט של האוכלוסייה בכללה. לא כך בקבוצות משנה בתוכה: אבחנה בין מי שהכנסתם גבוהה מהממוצעת במשק ובין אלה שהכנסתם נמוכה ממנה מלמדת, שהראשונים מדווחים על הרגשת שיפור, בעוד שבעלי ההכנסה הנמוכה מן הממוצע חשים הרעה בביטחונם החברתי-כלכלי. אילו ביטא הדבר תחושות בלבד – ניחא. אבל התחושה הזאת מגובה בנתונים אובייקטיביים לא מעטים, כגון תחולת העוני שהתרחבה בשנים האחרונות, בהמשך לתהליך מתמשך בכיוון זה.
חלק מהמגמה הזאת ניתן לייחס למעשי שלטון, ובמיוחד לתקציב הממשלה ולהיקף פעולותיה בתחומים החברתיים. בימים אלה הוגש לכנסת תקציב הממשלה לשנת 2006. תקציב זה נבנה מלכתחילה כתקציב המשך, באפשרו גידול הוצאות בהיקף של אחוז תמ"ג יחיד. גם אילו הופנתה כל התוספת לסעיפים החברתיים, לא היה בכך לאזן את הירידה המצטברת של השנים 2002-2004. אבל מניתוח תקציב המדינה, שהונח על שולחן הכנסת, נראה כי ההוצאה החברתית הכוללת תהיה ברמה שווה לזו שהייתה בשנה החולפת. ממילא, ההוצאה בממוצע לנפש תהיה נמוכה אף מזו שבשנים האחרונות. עם זאת, יש לציין, כי בעת כתיבת שורות אלה מופיעות הכרזות שונות בדבר הגדלה צפויה של התקציב החברתי, אשר תצורף לתקציב המדינה במהלך דיוני הכנסת על חוק התקציב.
בתנאים כאלה צפויים אנו להמשיך ולראות משק מתפתח בקצב מרשים למדי, אך מערכת חברתית שאינה מסוגלת להיענות לצורכי הקבוצות החלשות בחברה.