ההשפעות של המלחמה בלבנון על הכלכלה והחברה בישראל ניכרות במישורים שונים של חיי החברה והכלכלה. אחד המישורים הללו הוא המדיניות התקציבית בכללה, ובמיוחד תקציבי הרווחה. הסקירה, המובאת בפרק הדן בהוצאות הממשלה בספר זה, מצביעה על שחיקה מתמשכת בהוצאה החברתית, שראשיתה במדיניות הקיצוצים של השנים 2004-2002.
סימניה ניכרים עד היום, והישועה המקווה – שהתבססה על מצעי המפלגות לפני הבחירות ועל קווי היסוד שהותוו על-ידי הממשלה החדשה – בוששה לבוא. בימיה הראשונים של הממשלה עוד ניתן היה לצפות לחידוש פניה של מדינת הרווחה אך תכניות בכיוון זה נכנסו להקפאה עמוקה אחרי המלחמה.
המערכות הציבוריות בישראל עוסקות עתה בהפקת לקחים ממה שאירע ובבירור שאלות נוקבות הסובבות את ההתפתחויות שהיו ואת אלו שעדיין צפויות לנו. מרכז טאוב הקדיש את עיסוקו למישור החברתי במובנו הרחב ביותר – במסגרת זו התקיים דיון במרכז ובעקבותיו הוכנה סידרת תזכירים, שהועברו לממשלת ישראל ולכנסת. האירועים בצפון המדינה חיזקו את ההכרה, שלכידות חברתית היא המפתח ליכולתה של מדינת ישראל להתאושש מפגעיה של המלחמה ולהיערך לימים יבואו. המדינה לא הייתה ערוכה להתמודד עם התקפות טילים ממושכות על שליש משטחה וחמישית מכלל אוכלוסייתה – על כך אין עוררין. אך אף אם השלטונות היו נערכים כראוי ובעוד מועד, הניסיון המצטבר של ישראל הוא שלא הכל היו זוכים לטיפול הטוב ביותר כדי לצמצם את ההיפגעות מטילים ולאפשר התפנות לאזורי רגיעה. על אחת כמה וכמה, כאשר היערכות כזאת לא התרחשה בפועל (לפחות לא בהיקף הנדרש), ויכולת ההיחלצות של הפרט ומשפחתו נגזרה מכוח מצבו הכלכלי והתפקודי האישי. הבריאים והמבוססים, שבין האזרחים המאוימים, יכלו להיחלץ ממצב הסיכון בכוח משאביהם הפרטיים. לא הכל ניצלו אפשרות זאת, אבל היא עמדה לרשותם. לא כן אנשים עם מוגבלויות ואנשים אחרים, שהיו גם חסרי משאבים מתאימים – הם נשארו במקומם בלית ברירה, עד שגורמים פרטיים ומלכ"רים, לצד הרשויות הממלכתיות, סייעו להם בכך.
