אימהות חד-הוריות הן ממגזרי החברה הפגיעים ביותר. עומס מטלות הבית שלהן עולה משמעותית על העומס המוטל על אימהות אחרות, ללא שותף הנושא עמן בעול; לצד זה המשאבים הכלכליים העומדים לרשותן בדרך כלל דלים יותר, מפני שהתמיכה שהן מקבלות מן האב היא לעתים קרובות מינימלית. בנייר המדיניות של מרכז טאוב “רווחה ותעסוקה של אימהות חד הוריות בישראל” בוחנת פרופ’ חיה שטייר, פרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעבר ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, את מצבן של אימהות חד-הוריות בישראל במבט השוואתי.
היבט אחד של המחקר הוא דמוגרפי. שטייר מצאה שאף שחל גידול במספר האימהות החד-הוריות בישראל, חלקן מכלל המשפחות עדיין נמוך בהשוואה למדינות אחרות בעולם. התרשים הראשון מראה כי 8.9 אחוזים מהאימהות בישראל הן חד-הוריות. שיעור זה נמוך ביחס לשלושה רבעים מהמדינות שנבדקו והוא פחות ממחצית השיעור באנגליה, בשוודיה, באירלנד ובארצות הברית. ממצא נוסף הקשור להרכב האימהות החד-הוריות בישראל מגלה שבישראל 14 אחוז מכלל האימהות החד-הוריות רווקות. רק בשתי מדינות שהשתתפו בהשוואה היה שיעורן של האימהות שלא נישאו מעולם נמוך יותר.
בהמשך פונה המחקר לסקירת הנסיבות הכלכליות של אימהות אלו ולמדיניות ממשלתית. בשנות התשעים של המאה העשרים המדיניות הישראלית כלפי אימהות חד-הוריות הייתה תומכת הרבה יותר מהמדיניות הנהוגה היום: ב-1992 נחקק חוק משפחות חד-הוריות, ובמסגרתו הוענקו להן תנאי זכאות מיוחדים במערכת הבטחת ההכנסה. חקיקה זו שיפרה באופן משמעותי את מצבן הכלכלי של משפחות בראשות אימהות חד-הוריות. במקביל היא לוותה בירידה מסוימת בשיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה, אך ירידה זו אפיינה בעיקר נשים שסיכויי ההצלחה שלהן בשוק היו נמוכים מלכתחילה.
בראשית שנות האלפיים צומצמה התמיכה במשפחות החד-הוריות באופן משמעותי, ובמקביל הונהגו תכניות לעידוד התעסוקה בקרב נשים. בשנים 2004-2005, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אימהות חד-הוריות בישראל אכן עלה והגיע לכ-67 אחוז, והוא גבוה באופן משמעותי משיעור ההשתתפות של אימהות במשק בית זוגי – 59 אחוז.
ההתמקדות בהיבט של השתתפות בשוק העבודה מתעלמת במידת-מה ממגבלות שונות שבפניהן עומדות אימהות חד-הוריות – נוכחותם של ילדים קטנים בבית, עלויות הטיפול בילדים, היעדר חלופות איכתיות לטיפול בהם, מגבלות של ניעות בשוק העבודה ועוד. ממצאים ממחקרים שונים מראים כי תכניות כאלו אמנם תורמות לעלייה בהשתתפות של אימהות חד-הוריות בשוק העבודה, אך אינן משפרות באופן ממשי את הכנסתן.
בהקשר זה מצביעה פרופ’ שטייר בתרשים השני על שיעורי העוני במשקי בית אשר בראשם עומדות אימהות חד-הוריות. היא מראה כי 35 אחוז מכלל משקי הבית האלה מוגדרים כעניים – בערך כפול מהשיעור המקביל במשקי בית זוגיים. ההשוואה שנעשתה במחקר של מרכז טאוב מראה שהמשפחה החד-הורית בישראל ענייה מאוד גם בהשוואה למשפחה הישראלית הזוגית וגם בהשוואה למשפחה החד-הורית המערבית. סיבה אחת לכך היא רמה נמוכה יחסית של תמיכה ציבורית: אימהות חד-הוריות בישראל מקבלות כרבע מהכנסתן מתשלומי ההעברה, נתח נמוך לעומת רוב המדינות שסקרה שטייר. ישראל נמנית עם המדינות שתמיכתן באימהות החד-הוריות נמוכה – כמו ארצות-הברית, קנדה ואירלנד – וכך גם באשר למשאבים המופנים למאמץ לחלץ את האימהות החד-הוריות מעוני.
שטייר מצביעה על כך שהמדיניות הישראלית מכוונת לעידוד התעסוקה בקרב אימהות חד-הוריות, אך בשל התמיכה הממשלתית הנמוכה המעוטה, תעסוקה זאת אינה מיתרגמת לשיפור ברמת ההכנסה וברמת החיים. היא ממליצה על מדיניות מקיפה, אשר תכלול טיפול איכותי זמין בילדים, כדי להעצים אימהות חד-הוריות ולשפר את רמת החיים שלהן באופן ממשי באמצעות עבודה בשכר, תוך הבטחה של רמת הכנסה נאותה לכל האימהות החד-הוריות.